"1947" של אליזבת אוסברינק – ביקורת על הספר

לפני ימים אחדים גמרתי לקרוא את הספר "1947" (הוצאת אחוזת בית, 2020, במקור 2016).

קראתי ביקורות טובות. נראה ספר מסקרן. אמור להיות מבט היסטורי על שנה אחת האמורה להיות "שנה ששינתה את ההיסטוריה". המחברת היא עיתונאית וסופרת, לא היסטוריונית, אבל מי שכותב ספר היסטוריה, ישנה עליו אחריות לפחות להשתדל לספר את האמת ככל שהיא ידועה. זו ההגינות הנדרשת כלפי הקורא.

ובאמת, התברר שהוא משהו שונה מכל ספר שקראתי. מכל חודש ב-1947, שנה שהספר אמור לספר את סיפורה, היא מביאה ידיעות אחדות. חלקן מצטרף למעין תמונה, או סיפור, או תהליך בהמשכים. וזה מעניין, ולעתים אף משעשע.

אבל התברר גם שההגינות כלפי הקורא והמחוייבות לאמת אינם מתקיימים. לקרוא את ההמשך »


עין קַטָּם, והיכן היא?

עין קטם, מסומנת במפת סימון שבילים של הגליל העליון, מהדורת 1998, בנ"צ 23437734 ברשת ישראל החדשה. המעיין היה מסומן, ללא שם, במפות 20,000 המנדטוריות, שעכשיו אינן בידי. לא בדקתי מפות אחרות. מקור השם קטם בקיטום שם הערוץ – נחל קטמוּן, נזכרתי בו כשמיינתי תצלומים ישנים, ומצאתי תמונה שלו, שצילמתי כשהגעתי אליו לפני שנים רבות.

חיפשתי ברשת ומצאתי עליו רק את מה שכתב יואב רופא באתר "עמוד ענן":

"עין קטם … נכון לקיץ תשעו 2016, ככל הנראה מעבר לגדר הגבול החדשה. לא הצלחתי למצוא דרך להגיע אליו. בוודאות נמצא מעבר לגדר הגבול. אין גישה."

האם, בנוסף, נחסם? נסתם? יבש? זה תלוי בשאלה היכן, בדיוק, הוא נמצא. אם מקומו עכשיו בחזית הגבול – דרכים, גדרות, …,  אם, לעומת זאת, הוא נמצא במקום שהחורש לא נפגע, יתכן שגם המעיין ממשיך לנבוע לו בשקט ובלי הפרעה. אגיע לשאלה הזאת בהמשך.

נחזור לעבר. שלושה צעירים בגיל צבא, לקרוא את ההמשך »


העט והסביבה

הרבה ממה שאנחנו כותבים כיום, מה שאני כותב כרגע בבלוג זה, אנחנו מקלידים לתוך מחשב. למרות זאת, רובנו עדיין כותבים לעיתים, עם מעט ואם הרבה, בכתב יד, בעט על גבי נייר. וסתם עט, כיום, הוא עט כדורי מסוג זה או אחר.

לאוניד פקרובסקי, בסיפורו "העט" ("הארץ, תרבות וספרות", יום ששי 17 בינואר 2020. "הארץ" קורא לזה סיפור, אבל לדעתי זו יותר מסה), מספר כי הוא כותב רק בעט כדורי. בתצלום הנלוה, זה עט גֶל כדורי דק גוף ודק קו. הוא מסביר כי רק "בפורטרט האסתטי של כתב היד … טמונות התכונות הרוחניות של הסופר", ומספר כי סוג העט השפיע על כתב ידו. גם מאיר שלו סיפר כי הוא כותב בעט, אמנם בעט נובע, שהוא בוחר מבין אלה שישנם לו כמתאים ביותר למה שהוא רוצה לכתוב.

אבל לעט יש גם היבט סביבתי.

רוב העטים הכדוריים נמכרים כעטים חד-פעמיים, לפחות בישראל. כותבים, וכשהדיו נגמר – זורקים. השתמשנו רק בדיו, אבל אנחנו זורקים את כל העט, שהופך כך מניצול מיותר של משאבי טבע לפסולת הפלסטית שממלאת את העולם. תרומת העטים לפסולת קטנה משל פסולת האריזות, אריזות המזון וכל האחרות, ביחד עם הכלים החד פעמיים, אבל עדיין היא מיותרת.

בתוך רוב העטים הכדוריים יש מילוי (עוד כמה שורות אגיע לעניין סוגי העטים הכדוריים). אפשר לפרק את העט ולהוציא את המילוי. אפשר היה להכניס חדש, אם היינו יכולים לקנות אותו. אבל בחנויות וברשתות – אין. קנה עט שלם חדש. כך אנחנו זורקים לא רק את הפלסטיק של המילוי, אלא גם של גוף העט, שמיש לגמרי אבל ללא שימוש, כי בעט החדש שנקנה יהיה כלול גם גוף.

בחלק מהעטים, היחס בין כמות הדיו למשקל חלקי הפלסטיק והמתכת של העט, הוא כמו בין כמות הדלק במכונית למשקל המכונית כולה. לזרוק עט כשנגמרה הדיו זה כמו לזרוק את המכונית כשנגמר הדלק במיכל, ולקנות חדשה עם מיכל מלא. נכון שזה לא אותו המחיר ליחידה, אבל לקרוא את ההמשך »


שני שירים ב- "1917" (הסרט), ומשמעותם

הסרט "1917", החדש מאד ומוצג עדיין בבתי הקולנוע, זכה לשבחים רבים. לדעתי מופרזים. במיוחד מפריזים בעניין הצילום הרצוף, שיוצרי הסרט מתפארים בו והתקשורת מדברת עליו, ואני חושב שהוא דווקא מפריע. לעניין זה אקדיש מילים אחדות בסוף הרשימה.

כי העניין שאני רוצה לכתוב עליו הוא שני שירים שבהם היוצרים יצקו לתוך הסרט משמעות שמעבר לעלילה, ונדמה לי שלא זכו לתשומת הלב הראויה. מעטות מהביקורות שראיתי, אף לא אחת מהביקורות בעברית, מזכירות את השירים האלה ועומדות על משמעותם. לא את כל הביקורות ראיתי, אז אם מישהו הזכיר אותם, אני מקווה שיסלח לי.

הסרט מראה את זוועות מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", דרך עיני שני חיילים בריטים שמשימתם היתה להעביר פקודה דחופה ליחידה אחרת דרך אזור שנמצא בשליטת הגרמנים. זוועות המלחמה הזאת מומחשות באופן אפקטיבי, בדרך שבחרו יוצרי הסרט, אבל הרפתקאות שני השליחים כשלעצמן אינן אומרות דבר בעל משמועת רחבה יותר. את זה עושים יוצרי הסרט באמצעות אותם שני שירים, והערה קצרה של קצין, לקראת סוף הסרט.

את השיר הראשון דיקלם הגיבור, החייל הבריטי המנסה להשלים את המשימה לבדו אחרי שחברו נהרג. בעיר הרוסה ובוערת הוא בורח, לתוך בית חרב, מחיילים גרמנים שרדפו אחריו. הוא פוגש שם אישה צעירה ועל ידיה תינוקת שמצאה נטושה. החייל נותן להן את כל המזון שהיה לו, מנסה לשעשע קצת את התינוקת, לפני שהוא ממשיך בדרכו, ומדקלם לה שיר. אבל במקום שיר הילדים הצפוי, הוא מדקלם במפתיע לקרוא את ההמשך »


השיר והשתנות האקלים

השתנות האקלים כבר ידועה לכל כעובדה.

חווינו אותה, ממש בימים אלו, בישראל – בהצפות מרתפי חניה, ובאוסטרליה – במאות שרפות יער.

והאנושות – מתעלמת במידה רבה מהאותות, ומקדישה מאמצים רבים יותר לשעשועים אלקטרוניים.

והנה, שני קטעי שיר משנים עברו, שנעשו, לדעתי, משמעותיים למתרחש:

 

האחד, "דבר" של ח"נ ביאליק, 1904:

פְּתַח אֵפוֹא אַתָּה אֶת-פִּיךָ, נְבִיא הָאַחֲרִית,

וְאִם יֶשׁ-עִמְּךָ דָבָר – אֱמֹר!

וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת –

אֱמֹר!

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ,

וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ;

וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה.

והשני, "בדרך נֹא-אמון" ב-"שירי מכות מצרים", נתן אלתרמן, 1944:

ובהכות על ראשים, כאבן,

האותות שנראו כשחוק,

ובבעור לעין-כל, כתֶבן,

אמיתות שנראו כחֹק —

ואפרך מתערב ברוח

עם אפרן של בירות כל דור.

 

הקשיבו לגרטה.


ענייני ארנונה ושטח הבית במזכרת בתיה – עדכון

הרבה מהפניות אל האתר הזה היו לקרוא על ענייני ארנונה, במיוחד בשאלת שטח הבית לארנונה.

מי שנכנס לבלוג הזה ללא ספק שם לב שעניינים אלו לא עודכנו זמן רב. אני מרגיש חובה לעדכן את העניין, גם מבחינתי וגם מבחינה כללית. ישנה חפיפה חלקית בין השתיים.

הסיבה היא שבגלל עניינים אישיים לא רק הזנחתי את התחום הזה כעניין "תיאורטי", אלא גם נסוגותי מהעררים שהיו לי עצמי על גובה הארנונה בגלל מדידה בלתי תקינה ובגלל חישוב לא נכון. עם זאת, לא ויתרתי על אף אחת מהטענות שהיו לי.

אז אנא, אל תפנו אלי בשאלות ארנונה. אני מאד לא מעודכן.


זכויות היוצרים שלי על הפנורמה של מזכרת בתיה שבכותרת הבלוג הזה – תבעתי וזכיתי בפיצויים

את הפנורמה של מזכרת בתיה שבכותרת כל רשימה בבלוג הזה, ערכתי מתוך צילומים שצילמתי. ברור שזכויות היוצרים הן שלי. אמור להיות ברור גם שאם מישהו רוצה להציג אותה, להשתמש בה באופן כלשהו, הוא חייב לקבל את רשותי. לציין שאני הוא יוצר הפנורמה. מובן מאליו, לא?

מתברר כי לא לכולם.

למועצה המקומית מזכרת בתיה, למינהל התכנון במשרד האוצר (לשעבר במשרד הפנים), למשרד התכנון "פרחי- צפריר אדריכלים", ולמשרד "חושן ניהול פרויקטים" זה לא היה ברור. או אולי זה היה ברור, אבל לא אכפת היה להם. מה להם ולזכויות של אחרים?

הם העתיקו את הפנורמה מהרשת. כן, בדיוק, פיקסל פיקסל. ושמו אותה כתמונת כותרת על הדוח שלהם. על כל עמוד שער של דוח או של פרק. 19 פעמים בשלושה דוחות שלהם. שמותיהם או סמליהם מופיעים בשער הדוחות, מסביב לפנורמה, כאילו היא שלהם.

אז תבעתי אותם, כל הארבעה, על הפרת זכויות יוצרים, וזכיתי בפיצויים לקרוא את ההמשך »


איך לקשור עניבה בקשר משולש סימטרי (שווה צלעות, פחות או יותר)

עניבה היא קישוט-לבוש מקובל לגברים, בנסיבות המחייבות עניבת עניבה, או להשלמת לבוש חגיגי או פורמלי, או למראה מכובד ואלגנטי. ישנה כיום נטיה גוברת, ומבורכת, לוותר על העניבה בנסיבות לא מאד פורמליות, אבל עדיין היא מתבקשת בהזדמנויות רבות, תמיד על חולצת כפתורים, בד"כ מתחת למקטורן. ומתברר שגברים רבים מתקשים בקשירת עניבה, או שהם יודעים קשר אחד בלבד, שלא תמיד מתאים לעניבה (על התאמה זו בהמשך).

אבי לימד אותי קשר אחד, הקשר האיטלקי (שהוא קרא לו "אמריקאי"). הספר שאני מזכיר למטה, גילה לי את "תורת הקשר" הרחבה, שממנה למדתי אפשרויות נוספות. את הגישה המעשית ש"זיקקתי" מהן, אני משתף כאן עם כל מתעניין.

כאן אני מציע משפחה של ארבעה קשרי עניבה דומים, בגדלים שונים, מתוך עשרות הקשרים האפשריים. מחוץ לקשר רביעיה (Four in Hand), הפשוט יותר אבל לא סימטרי, אלו הקשרים המקובלים ביותר. המשותף לארבעת הקשרים האלה שלכולם צורה סימטרית, פחות או יותר, של משולש שווה-צלעות, ושאין צורך לזכור את כל סידרת הצעדים של כל קשר. כדי לבחור את הקשר המבוקש, מספיק למצוא בטבלה את הצעד הראשון לקשירת הקשר, ולזכור את שיטת הקשירה המשותפת לכולם.

אינני מרבה לענוב עניבות, אבל כאשר כן, זה סוג הקשר שאני מעדיף, במיוחד שני הראשונים – האיטלקי (המכונה גם ניקי או אמריקאי) וחצי-וינדזור.

מצב ההתחלה לקשירת עניבה

ישנם רק שני מצבי התחלה אפשריים לקשרי עניבה. כל קשרי העניבה כולם מתחילים באחד משניים אלה, כפי שהם נראים במראה שעומדים מולה:
צווארון החולצה מורם, העניבה תלויה מסביב לצווארון כשזנבה (הקצה הצר) תלוי משמאל על החזה, וראשה (הקצה הרחב) מימין, הצד התלוי של ראש העניבה ארוך יותר מאשר מצד הזנב, והם מוצלבים כך, לפי הצד הפונה החוצה של העניבה:

במצב ההתחלה השמאלי בתרשים, צד התפר של העניבה כלפי חוץ. לא לדאוג. לקרוא את ההמשך »


השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ג)

אינני איש ספרות. לא סופר, לא מבקר, לא חוקר. רק קורא. אבל אני מאמין שאני מבין לפחות את הדברים הפשוטים במה שאני קורא.

ואני מקווה ששכנעתי את קורא שתי רשימותי הקודמות על "ורד לאמילי", כי ברור לחלוטין, מתוך הדברים הפשוטים שבסיפור, שאמילי לא ישנה לצד גופתו של אהובה המת, וכי אין בסיס להאשמתה בהרעלתו. אם כך, החידה האמיתית בסיפור הזה, היא איך נולד ואיך התקבל והתקבע הרעיון של אשמתה ברצח ובנקרופיליה.

כפי שכבר סיפרתי בחלק הראשון של רשימתי, הופתעתי כבר בדבר הראשון שמצאתי ברשת על הסיפור — המאמר של א"ב יהושע, שציטטתי ממנו בתחילת רשימתי. אחרי שזה עורר את סקרנותי, ההפתעה עוד גדלה בשפע שמצאתי ברשת על הסיפור, כמובן באנגלית, וזה רק מעט ממה שיש, ולי אין גישה אליו. אמרו עליו שהוא הסיפור המנותח ביותר של פוקנר — כבר בשנות ה-70 מנו יותר ממאה מאמרים עליו. רבים מאלה שראיתי מציגים ניתוחים ספרותיים הנשגבים מהבנתי, מחמת בורותי בתורת הסיפרות. להגנתי אומר כי סיפורים נכתבים למען הקורא הרגיל, ולא למומחים לסיפרות. לכן מותר לי, למרות בורותי בתורת הסיפרות, ואולי דווקא בזכותה, לנסות להבין מה קרה שם, בעולם של הסיפור, בעזרת ההגיון העובדתי והשכל הישר של קורא פשוט.

תחילה הפתיע אותי הרעיון שאמילי ישנה לצד גופת אהובה הנרקבת ארבעים שנה. מאין זה בא? הרעיון הזה נראה לי לא רק בלתי סביר מבחינה אנושית, אלא פשוט לא מתיישב עם העובדות המסופרות. קראתי שוב את הסיפור, לקרוא את ההמשך »


השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ב)

אז נתחיל לחקור ולברר מה קרה שם, בסיפור.

והחקירה הזאת די מייגעת, הקריאה הדקדקנית בפרטים הקטנים, העובדתיים, ללא מרחב למעוף הדמיון הפסיכולוגיסטי. ראו הוזהרתם. אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו.

ואתחיל בגילוי הגופה, בזירת התגלותה, שהיא גם זירת מותה, כפי שהמספר מתאר אותה. המספר השתתף במעמד הזה, לכן נוכל לקבל את העובדות שבתיאורו כעובדות אובייקטיביות או כהתרשמויות אותנטיות. והמשימה שלנו, כחוקרים, היא להפריד בין השניים, כדי להסתמך רק על העובדות.

הנה התיאור העובדתי במלואו. הפרק החמישי, האחרון בסיפור, מוקדש לתיאור זה. בפרק זה, בצירוף הפיסקה האחרונה של הפרק הקודם (בתרגום ליאורה הרציג, 2018, מאתרה ברשת "לשון-אל-לשון", וברשותה). סילקתי כל תיאור של הלך נפש, דמיון, השערה או שירה, והשארתי את העובדות וההתרשמויות העובדתיות. את הפרק המלא, לוודא שלא השמטתי שום עובדה, תוכלו לראות באתר של ליאורה הרציג:

"היא [אמילי] מתה באחד מחדרי הקומה התחתונה לקרוא את ההמשך »