איך לקשור עניבה בקשר משולש סימטרי (שווה צלעות, פחות או יותר)

עניבה היא קישוט-לבוש מקובל לגברים, בנסיבות המחייבות עניבת עניבה, או להשלמת לבוש חגיגי או פורמלי, או למראה מכובד ואלגנטי. ישנה כיום נטיה גוברת, ומבורכת, לוותר על העניבה בנסיבות לא מאד פורמליות, אבל עדיין היא מתבקשת בהזדמנויות רבות, תמיד על חולצת כפתורים, בד"כ מתחת למקטורן. ומתברר שגברים רבים מתקשים בקשירת עניבה, או שהם יודעים קשר אחד בלבד, שלא תמיד מתאים לעניבה (על התאמה זו בהמשך).

אבי לימד אותי קשר אחד, הקשר האיטלקי (שהוא קרא לו "אמריקאי"). הספר שאני מזכיר למטה, גילה לי את "תורת הקשר" הרחבה, שממנה למדתי אפשרויות נוספות. את הגישה המעשית ש"זיקקתי" מהן, אני משתף כאן עם כל מתעניין.

כאן אני מציע משפחה של ארבעה קשרי עניבה דומים, בגדלים שונים, מתוך עשרות הקשרים האפשריים. מחוץ לקשר רביעיה (Four in Hand), הפשוט יותר אבל לא סימטרי, אלו הקשרים המקובלים ביותר. המשותף לארבעת הקשרים האלה שלכולם צורה סימטרית, פחות או יותר, של משולש שווה-צלעות, ושאין צורך לזכור את כל סידרת הצעדים של כל קשר. כדי לבחור את הקשר המבוקש, מספיק למצוא בטבלה את הצעד הראשון לקשירת הקשר, ולזכור את שיטת הקשירה המשותפת לכולם.

אינני מרבה לענוב עניבות, אבל כאשר כן, זה סוג הקשר שאני מעדיף, במיוחד שני הראשונים – האיטלקי (המכונה גם ניקי או אמריקאי) וחצי-וינדזור.

מצב ההתחלה לקשירת עניבה

ישנם רק שני מצבי התחלה אפשריים לקשרי עניבה. כל קשרי העניבה כולם מתחילים באחד משניים אלה, כפי שהם נראים במראה שעומדים מולה:
צווארון החולצה מורם, העניבה תלויה מסביב לצווארון כשזנבה (הקצה הצר) תלוי משמאל על החזה, וראשה (הקצה הרחב) מימין, הצד התלוי של ראש העניבה ארוך יותר מאשר מצד הזנב, והם מוצלבים כך, לפי הצד הפונה החוצה של העניבה:

במצב ההתחלה השמאלי בתרשים, צד התפר של העניבה כלפי חוץ. לא לדאוג. בעניבה הקשורה, הצד ללא התפר יהיה בצד החיצוני של הקשר ושל ראש העניבה, והוא, והצווארון, יכסו את התפר בזנב העניבה ומסביב לצוואר.

חשוב להתאמן בקשירה, גם כדי לקבל קשר יפה, אבל במיוחד כדי למצוא את נקודת ההצטלבות הנכונה, בצד הראש של העניבה המסויימת (מקום ההצטלבות בצד הזנב אינו חשוב), שבה מקבלים את אורך העניבה הרצוי.

שימו נא לב שהעניבה המקיפה את הצוואר, ביחד עם הזנב (נתעלם מראש העניבה), יוצרים את האות Y, והיא מחלקת את השטח לשלוש גזרות: שמאל (L) , ימין (R), וצוואר (C).

המשך הקשירה

מכל אחד ממצבי ההתחלה אפשר להעביר את ראש העניבה, מסביב לזנב,
או לימין (R), או למרכז, ז"א ללולאה שמסביב לצוואר (C),ואח"כ להמשיך מגזרה לגזרה לפי הסדר:

C, אח"כ R אח"כ L אח"כ שוב C …
או
R, אח"כ C אח"כ L אח"כ שוב R …

עד שמגיעים לסיום. זאת שיטת הקשירה המשותפת לארבעת הקשרים.
מגיעים לסיום כאשר הראש יוצא מ-C כלפי חוץ (לא חשוב אם הוא בא מימין או משמאל), ואז מכניסים אותו כלפי מטה מתחת לכריכה האחרונה (נסמן זאת ב- T):

סיום הקשר

מחזיקים בקשר ביד אחת ומותחים את ראש העניבה כלפי מטה, כדי להדק את הקשר. אח"כ מקפלים את הצווארון למצב הנכון, חוזרים להחזיק בקשר ומושכים את זנב העניבה כדי להדק אותה מסביב לצוואר, ולבסוף נותנים לקשר את העיצוב הסופי הרצוי בלחיצה באצבעות. מוודאים שהקצוות התלויים התקבלו באורך הרצוי, ומכניסים את זנב העניבה ללולאת הבד שישנה, בד"כ, בצידו האחורי התחתון של ראש העניבה.

הקשרים השונים

כל התחלה מתוך ארבע ההתחלות האפשריות, מכתיבה את סוג הקשר, מבין הקשרים המשולשים שווי הצלעות:

צד התפר למעלה (הציור למעלה, משמאל), => C … קשר איטלקי  (5 צעדים, הקטן ביותר)
הצד החיצוני למעלה (הציור למעלה, מימין), => R … קשר חצי-וינדזור (6 צעדים, המקובל ביותר)
הצד החיצוני למעלה (הציור למעלה, מימין), => C … קשר וינדזור  (8 צעדים)
צד התפר למעלה (הציור למעלה, משמאל), => R … קשר הנובר  (9 צעדים, הגדול ביותר)

בשימוש בסימונים (L, R, C ו-T), כאשר כל אות מבטאת את הגיזרה שמעבירים אליה בכל צעד, מסביב לקשר, את ראש העניבה, נוכל לתאר בקיצור את כל הצעדים, בכל קשר, בנוסחה (הנקראת משמאל לימין):

קשר איטלקי:                                                            L(seam side)=>CRLCT
קשר חצי-וינדזור:                                                      L(right side)=>RCLRCT
קשר וינדזור:                                                        L(right side)=>CRLCRLCT
קשר הנובר (ב-C הראשון ממשיכים, לא מסיימים): L(seam side)=>RCLRCLRCT

בנוסחה כזאת אפשר לתאר גם קשרים אחרים, לדוגמה
קשר רביעיה (Four in Hand), קשר מקובל,  פשוט, קטן ולא סימטרי: L(right side)=>RLCT

בחירת הקשר

לא אכתוב על שיקולים של טעם, אופנה ואסתטיקה,  רק על שיקולים טכניים של התאמת סוג הקשר לגודלו הסופי הרצוי, ולאורך העניבה.

ראשית, כל צעד בקשירה מוסיף שכבה לקשר. ככל שישנם בקשר צעדים רבים יותר, הוא נעשה גדול יותר. בנוסף, עניבה צרה מבד דק ורך יוצרת קשר קטן, ועניבה רחבה מבד קשה ועבה יוצרת קשר גדול יותר באותו מספר צעדים. לכן, אם הקשר נראה קטן או גדול מדי, אפשר לתקן זאת בבחירת קשר במספר שונה של צעדים.

ושנית, קשר רב צעדים משתמש בחלק גדול יותר מאורך העניבה. אם העניבה ארוכה מדי, אפשר לתקן זאת בבחירת קשר גדול יותר, ואם קצרה מדי, בבחירת קשר קטן יותר.

לסיכום, היכולת לקשור כמה קשרים שנראים דומים מבחוץ, נותן לכם אפשרויות התאמה, בלי לשנות את הסגנון, שאין למי שיודע לקשור רק קשר אחד.

ירח 2019-04-21

הציורים, וכן שיטת הסימון בנוסחאות (בשינויים קלים) –  מתוך The 85 Ways to Tie a Tie מאת Thomas Fink ו- Yong Mao , בהוצאת  Fourth Estate, שנת 1999.


השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ג)

אינני איש ספרות. לא סופר, לא מבקר, לא חוקר. רק קורא. אבל אני מאמין שאני מבין לפחות את הדברים הפשוטים במה שאני קורא.

ואני מקווה ששכנעתי את קורא שתי רשימותי הקודמות על "ורד לאמילי", כי ברור לחלוטין, מתוך הדברים הפשוטים שבסיפור, שאמילי לא ישנה לצד גופתו של אהובה המת, וכי אין בסיס להאשמתה בהרעלתו. אם כך, החידה האמיתית בסיפור הזה, היא איך נולד ואיך התקבל והתקבע הרעיון של אשמתה ברצח ובנקרופיליה.

כפי שכבר סיפרתי בחלק הראשון של רשימתי, הופתעתי כבר בדבר הראשון שמצאתי ברשת על הסיפור — המאמר של א"ב יהושע, שציטטתי ממנו בתחילת רשימתי. אחרי שזה עורר את סקרנותי, ההפתעה עוד גדלה בשפע שמצאתי ברשת על הסיפור, כמובן באנגלית, וזה רק מעט ממה שיש, ולי אין גישה אליו. אמרו עליו שהוא הסיפור המנותח ביותר של פוקנר — כבר בשנות ה-70 מנו יותר ממאה מאמרים עליו. רבים מאלה שראיתי מציגים ניתוחים ספרותיים הנשגבים מהבנתי, מחמת בורותי בתורת הסיפרות. להגנתי אומר כי סיפורים נכתבים למען הקורא הרגיל, ולא למומחים לסיפרות. לכן מותר לי, למרות בורותי בתורת הסיפרות, ואולי דווקא בזכותה, לנסות להבין מה קרה שם, בעולם של הסיפור, בעזרת ההגיון העובדתי והשכל הישר של קורא פשוט.

תחילה הפתיע אותי הרעיון שאמילי ישנה לצד גופת אהובה הנרקבת ארבעים שנה. מאין זה בא? הרעיון הזה נראה לי לא רק בלתי סביר מבחינה אנושית, אלא פשוט לא מתיישב עם העובדות המסופרות. קראתי שוב את הסיפור, לקרוא את ההמשך »


השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ב)

אז נתחיל לחקור ולברר מה קרה שם, בסיפור.

והחקירה הזאת די מייגעת, הקריאה הדקדקנית בפרטים הקטנים, העובדתיים, ללא מרחב למעוף הדמיון הפסיכולוגיסטי. ראו הוזהרתם. אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו.

ואתחיל בגילוי הגופה, בזירת התגלותה, שהיא גם זירת מותה, כפי שהמספר מתאר אותה. המספר השתתף במעמד הזה, לכן נוכל לקבל את העובדות שבתיאורו כעובדות אובייקטיביות או כהתרשמויות אותנטיות. והמשימה שלנו, כחוקרים, היא להפריד בין השניים, כדי להסתמך רק על העובדות.

הנה התיאור העובדתי במלואו. הפרק החמישי, האחרון בסיפור, מוקדש לתיאור זה. בפרק זה, בצירוף הפיסקה האחרונה של הפרק הקודם (בתרגום ליאורה הרציג, 2018, מאתרה ברשת "לשון-אל-לשון", וברשותה). סילקתי כל תיאור של הלך נפש, דמיון, השערה או שירה, והשארתי את העובדות וההתרשמויות העובדתיות. את הפרק המלא, לוודא שלא השמטתי שום עובדה, תוכלו לראות באתר של ליאורה הרציג:

"היא [אמילי] מתה באחד מחדרי הקומה התחתונה לקרוא את ההמשך »


השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (א)

הסיפור "ורד לאמילי" של ויליאם פוקנר (William Folkner – A Rose for Emily), ידוע למדי. הוא נחשב לאחד מהטובים בסיפוריו, ותורגם לעברית פעמים אחדות. ברשת אפשר למצוא אותו גם בעברית, בתרגומה של ליאורה הרציג, 2018, באתרה ברשת "לשון-אל-לשון". תרגום מצויין, לדעתי, והביקורת היחידה שלי עליו היא שהייתי מעדיף שתקרא ליסוד הרעיל ארסן בשם המקובל כיום, "ארסן", במקום בשם הארכאי "זרניך". ואגב, השם הפרסי העתיק "זרניך" הוא הוא המקור האטימולוגי של "ארסן" העכשווי.

למרות זאת שהוא סיפור ידוע של סופר ידוע, מלפני כתשעים שנה, השייך כבר לקלסיקה האמריקאית, קראתי אותו לראשונה רק לפני זמן קצר. חיפשתי ברשת וקראתי מעט גם עליו, וכתבו עליו הרבה, באנגלית כמובן, וגם בעברית מצאתי משהו. ובמה שמצאתי, היתה הפתעה גדולה.

אבל לפני שאמשיך, הנה תקציר העלילה:

הסיפור מתחיל בגופה ונגמר בגופה לקרוא את ההמשך »


ערים תאומות – למי הן מועילות?

בעלון הרשת של מועצת מזכרת-בתיה התפרסמה הידיעה הבאה:

הנסיעה הזאת עלתה, טרם נעשתה, בישיבת המועצה, שם סיפר גבי גאון, ראש המועצה, על כוונתו לנסוע לאירוע במידון, ונוכח מצבה הכספי של המועצה, לממן נסיעה זו מכיסו.

על זה העירו חברי מועצה כי אם הוא מייצג את מזכרת בתיה, בנסיעתו, מזכרת בתיה, זאת אומרת המועצה המקומית, צריכה לממן את הנסיעה. לדעתי טענה זו נכונה, אם הוא מייצג את היישוב.

אבל אני שואל שאלה אחרת: לשם מה כל העניין? במה מועילה "ברית ערים תאומות" לתושב כלשהו של מזכרת בתיה. מחוץ לראש המועצה עצמו?

ככל שחשבתי על זה, אין לי, או לאיזה שהוא תושב אחר (מחוץ לראש המועצה עצמו) שום תועלת, ולו הקטנה ביותר, בברית ערים תאומות עם עיר כלשהי.

ראש המועצה נהנה, רואה את העולם, פוגש אנשים, מרגיש חשוב, כותבים עליו בידיעון המועצה, מראים תצלומים, זוכה בכבוד … . גם מדינת ישראל נהנית, מקבלת יחסי ציבור טובים בעולם. זה חשוב, אבל מדוע צריכה מזכרת בתיה לממן את זה?

אז גבי גאון צודק. נכון יהיה שהוא יממן את הנסיעה באופן אישי. נכון? אבל רגע … לקרוא את ההמשך »


תיקון מערכת ההוראה (6) – העתיד (ב) – מה אנחנו יודעים עליו ומה משמעותו להוראה

ומה יהיה העתיד בעוד שלושים שנה ויותר?

הדבר החשוב ביותר שאנחנו יודעים על העתיד הוא שאיננו יודעים מה יהיה. זה נראה, אולי, כפרדוקס, אבל לדעתי זו ידיעה חשובה מאד למערכת ההוראה. היא נראית כמובנת מאליה עד שאין צורך להזכיר אותה, אבל מה שכנראה לא מובן מאליו הוא שיש ממנה מסקנות חשובות לשאלות מה צריך ללמוד, ואיך צריך לבנות את תוכנית הלימודים.

וזה די פשוט. מאחר שאיננו יודעים מה יהיה, ולכן איננו יכולים להתאים את תוכנית הלימודים לעתיד מסויים, חלק מהפתרון לשאלת תוכניות הלימוד הוא גיוון. אם תוכניות הלימודים תכוונה לעתיד מסויים, ויתממש עתיד אחר, לא יהיה אף אחד שלמד באופן מתאים. אם תוכניות הלימודים תהיינה שונות, בתוכן ובגישה, בבתי ספר שונים או בכיתות שונות, אז אפשר לקוות כי לפחות חלק מהתלמידים ילמדו לפי תוכנית מתאימה. בגיוון אין שום דבר חדש, הוא קיים גם כיום, כמגמות או מקצועות בחירה.

החלק השני של הפתרון הוא ללמוד יותר לימודים בסיסיים מלימודים אופנתיים או "עכשווים". זה נראה אולי כפרדוקס, כשמדברים על לימוד למען העתיד, אבל זה לא. הפיזיקה הבסיסית, לדוגמה, לא תשתנה אף אם תשתנה הטכנולוגיה, או הבנתנו את הקוסמוס או החלקיקים האלמנטריים, הנמצאים בחזית המחקר. וזה נכון לכל תחום, מביולוגיה ועד ספרות.החלק הבסיסי בכל תחום ידע משתנה פחות מהחלקים "המתקדמים", ותורם יותר להבנה.

למרות ההכרזה הקודמת על אי ידיעת העתיד, ישנם דברים אחדים שאפשר לומר לגביו בוודאות, לקרוא את ההמשך »


אל זמן אחר ואל ארץ לא-נודעת – הילדה איילת עם השמשיה הכחלחלת

וּבְקוֹל שׁוֹרֶקֶת הָרַכֶּבֶת, וְאַיֶּלֶת הוֹי נוֹסַעַת
לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

השורה האחרונה הזאת

לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

היא מה שרציתי לכתוב עליו. זו הבריחה האולטימטיבית, בדמיון, ממציאות החיים הקשה. קשה באמת או רק נתפסת כקשה באופן סובייקטיבי, זה לא משנה. מי אינו מרגיש לפעמים שהיה רוצה לברוח, בספר, בסרט, בדמיון? איילת היא כולנו, במובן זה.

מי היה חושב שאכתוב משהו על סיפרות? מורי בביה"ס בוודאי היו מופתעים. אבל הנה, אני כותב. אני משער שאכתוב עוד, מפעם לפעם.

כי לקרוא ספר, לפעמים זו הרפתקה. אני מתכוון לא להשתתפות החווייתית בהתרחשויות שבתוכן הספר או הסיפור, אלא בהבנה חדשה, בפתח שנפתח לעולם חדש לי, שנגלים לי מתוך אותו ספר או סיפור. כאן זה שיר, וזו ההבנה החדשה של השיר המוכר הזה, שברצוני לשתף אותה עם מי שיגיע, אם יגיע מישהו, אל הרשימה הזאת. לקרוא את ההמשך »