העט והסביבה

הרבה ממה שאנחנו כותבים כיום, מה שאני כותב כרגע בבלוג זה, אנחנו מקלידים לתוך מחשב. למרות זאת, רובנו עדיין כותבים לעיתים, עם מעט ואם הרבה, בכתב יד, בעט על גבי נייר. וסתם עט, כיום, הוא עט כדורי מסוג זה או אחר.

לאוניד פקרובסקי, בסיפורו "העט" ("הארץ, תרבות וספרות", יום ששי 17 בינואר 2020. "הארץ" קורא לזה סיפור, אבל לדעתי זו יותר מסה), מספר כי הוא כותב רק בעט כדורי. בתצלום הנלוה, זה עט גֶל כדורי דק גוף ודק קו. הוא מסביר כי רק "בפורטרט האסתטי של כתב היד … טמונות התכונות הרוחניות של הסופר", ומספר כי סוג העט השפיע על כתב ידו. גם מאיר שלו סיפר כי הוא כותב בעט, אמנם בעט נובע, שהוא בוחר מבין אלה שישנם לו כמתאים ביותר למה שהוא רוצה לכתוב.

אבל לעט יש גם היבט סביבתי.

רוב העטים הכדוריים נמכרים כעטים חד-פעמיים, לפחות בישראל. כותבים, וכשהדיו נגמר – זורקים. השתמשנו רק בדיו, אבל אנחנו זורקים את כל העט, שהופך כך מניצול מיותר של משאבי טבע לפסולת הפלסטית שממלאת את העולם. תרומת העטים לפסולת קטנה משל פסולת האריזות, אריזות המזון וכל האחרות, ביחד עם הכלים החד פעמיים, אבל עדיין היא מיותרת.

בתוך רוב העטים הכדוריים יש מילוי (עוד כמה שורות אגיע לעניין סוגי העטים הכדוריים). אפשר לפרק את העט ולהוציא את המילוי. אפשר היה להכניס חדש, אם היינו יכולים לקנות אותו. אבל בחנויות וברשתות – אין. קנה עט שלם חדש. כך אנחנו זורקים לא רק את הפלסטיק של המילוי, אלא גם של גוף העט, שמיש לגמרי אבל ללא שימוש, כי בעט החדש שנקנה יהיה כלול גם גוף.

בחלק מהעטים, היחס בין כמות הדיו למשקל חלקי הפלסטיק והמתכת של העט, הוא כמו בין כמות הדלק במכונית למשקל המכונית כולה. לזרוק עט כשנגמרה הדיו זה כמו לזרוק את המכונית כשנגמר הדלק במיכל, ולקנות חדשה עם מיכל מלא. נכון שזה לא אותו המחיר ליחידה, אבל לקרוא את ההמשך »

שני שירים ב- "1917" (הסרט), ומשמעותם

הסרט "1917", החדש מאד ומוצג עדיין בבתי הקולנוע, זכה לשבחים רבים. לדעתי מופרזים. במיוחד מפריזים בעניין הצילום הרצוף, שיוצרי הסרט מתפארים בו והתקשורת מדברת עליו, ואני חושב שהוא דווקא מפריע. לעניין זה אקדיש מילים אחדות בסוף הרשימה.

כי העניין שאני רוצה לכתוב עליו הוא שני שירים שבהם היוצרים יצקו לתוך הסרט משמעות שמעבר לעלילה, ונדמה לי שלא זכו לתשומת הלב הראויה. מעטות מהביקורות שראיתי, אף לא אחת מהביקורות בעברית, מזכירות את השירים האלה ועומדות על משמעותם. לא את כל הביקורות ראיתי, אז אם מישהו הזכיר אותם, אני מקווה שיסלח לי.

הסרט מראה את זוועות מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", דרך עיני שני חיילים בריטים שמשימתם היתה להעביר פקודה דחופה ליחידה אחרת דרך אזור שנמצא בשליטת הגרמנים. זוועות המלחמה הזאת מומחשות באופן אפקטיבי, בדרך שבחרו יוצרי הסרט, אבל הרפתקאות שני השליחים כשלעצמן אינן אומרות דבר בעל משמועת רחבה יותר. את זה עושים יוצרי הסרט באמצעות אותם שני שירים, והערה קצרה של קצין, לקראת סוף הסרט.

את השיר הראשון דיקלם הגיבור, החייל הבריטי המנסה להשלים את המשימה לבדו אחרי שחברו נהרג. בעיר הרוסה ובוערת הוא בורח, לתוך בית חרב, מחיילים גרמנים שרדפו אחריו. הוא פוגש שם אישה צעירה ועל ידיה תינוקת שמצאה נטושה. החייל נותן להן את כל המזון שהיה לו, מנסה לשעשע קצת את התינוקת, לפני שהוא ממשיך בדרכו, ומדקלם לה שיר. אבל במקום שיר הילדים הצפוי, הוא מדקלם במפתיע לקרוא את ההמשך »