סרדינים, או פירנות?

העיתונים והחדשות, כולם מספרים על "מחאת הסרדינים". הורים דורשים להקטין את מספר התלמידים בכיתה לשלושים ושנים לכל היותר.

אני לא בטוח שכל התלמידים יסכימו עם הדרישה, במיוחד בכיתות הגבוהות יותר, שבהן התלמידים כבר אינם זקוקים, ואינם מצפים, לליטופים תכופים (פיזיים או מטפוריים) מצד המורה. קל יותר ל"הסתתר" מהמורה, כשרוצים להסתתר, בכיתה גדולה. קל יותר להתחמק מתלמידים מציקים בכיתה גדולה. רק מעט יותר קל, אבל כשנזקקים לזה, גם זה משהו.

מה שאני כן בטוח בו, מנסיוני האישי, הוא שאפשר ללמוד, וללמוד היטב, בכיתה גדולה. ויותר משזה תלוי במורה, זה תלוי בתלמידים. אם התלמידים יידעו, כמו שידעו אז, שמצפים מהם ללמוד, והמורה צודק תמיד, אפילו כאשר אינו צודק, הם ילמדו יותר, ולמורה יהיה קל יותר (כן, אני יודע – זה רחוק מלהיות ניתוח שלם של הבעיה).

את כיתה י"א התחלנו ב-42 תלמידים, אמנם סיימנו את י"ב רק 37.

בכיתה ז' היינו 44.

בכיתה ו' היינו 50 (חמישים).

גם בכיתה ג' היינו 50.
אם אינכם מאמינים תוכלו לספור בתצלום למטה (ילדה אחת חסרה). גודל הכיתה לא הפריע למבוגרים צנועים ולשמות ידועים לגדול ממנה. לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

כן ספר על האיסלם, או הבורות כאידיאולוגיה

ראש עיריית נס-ציונה נתן מתנה לבוגרי כיתה י"ב בעיר, ספר על האיסלאם.

היטב עשה.

ראשית, טוב היה אם כל תושבי ישראל היו יודעים משהו על האיסלאם והנצרות, הם היו מבינים מעט יותר טוב את העולם שהם חיים בו, ומכמה צדדים. הם היו מבינים טוב יותר את האמנות, המערבית  והאיסלאמית כאחד. חשוב מזה – הם היו מבינים הרבה יותר טוב את היחס של אומות העולם הנוצריות והמוסלמיות אל היהודים ואל ישראל. בנצרות ובאיסלאם יש לקיום היהודי והישראלי משמעות דתית.

שנית, זהו ספר מצויין. קראתי אותו והוא ברשותי שנים רבות. חסרונו היחיד, כמתנה לצעירים רבים, הוא שהוא עבה מדי – כ-400 עמודים. ספק אם רבים מהם יקראו אותו, ולו מסיבה זו בלבד. אבל אולי יקראו בו מפעם לפעם כשישמעו בחדשות על משהו מהאיסלאם. אפשר לקוות.

אולי היה טוב עוד יותר אם היה נותן לבוגרים שני ספרים דקים יותר, אחד על האיסלאם ואחד על הנצרות, אם ישנם ספרים מתאימים כאלה.

אבל יש למתנה הזאת היבט נוסף: זו ביקורת חדה על מערכת ההוראה (הנקראת בטעות "החינוך"), שבמסגרת הלימודים הסדירים לא לימדה די, אם בכלל, על האיסלאם, ועל הנצרות, ובינינו – גם לא על היהדות.

והתוצאה היא שהבו[ג]רים הם גם בורים בנושאים רבים.

אז אולי ישנו דבר אחד שמערכת ההוראה כן מצליחה לחנך אליו: לבורות כאידיאולוגיה.

היא מפנימה את הרעיון שלא צריך לדעת שום דבר על האיסלאם ועל הנצרות.

כן, וגם על היהדות. וגם על דברים רבים נוספים.

אני זוכר איזו סערה חילונית קמה, לפני שנים, כאשר מורה לספרות ניסה ללמד איזשהם פיוטים מהתפילות.

כאילו כל מי שלומד משהו מייד ממיר את דתו או מתחרד.

או מתחלן, אם הוא לומד פרק בביולוגיה.

אסור ללמוד. אסור לדעת.

האם זו מורשת האיסור לאכול מעץ הדעת?