סיפור על מרכז שכונתי ומגרש, חלק י-3, איך התאכזבתי מהוועדה לעררים

ברשימתי הקודמת התחלתי להביע את אכזבתי מוועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה. זו היתה ישיבה והחלטה על ערר של ראש המועצה המקומית מזכרת-בתיה, על החלטה של וועדת ההתנגדויות המחוזית – פרשה ארוכה. עכשיו אמשיך את ביקורתי על וועדת העררים. התקפתי עליה, אם אתם מעדיפים – היא בהחלט ראויה להתקפה הזאת. את כל טענותי על ההחלטה והוועדה אדגים במובאות או נתונים מההחלטה, או מהתמליל, או ממה שהיה בדיון ולא נכנס לתמליל. אני מתנצל על הפירוט והאורך. לא רציתי להתקיף בלי ראיות.

אזכיר כי הצדדים בדיון ובהחלטה הם אלה: העוררת הפורמלית היא המועצה המקומית, אבל למעשה ראש המועצה (המתייחס לעניין באופן די אישי); המשיבים האמיתיים הם הוועדה המחוזית ועו"ד יצחק פסטרנק; המשיבים האחרים, הוועדה המקומית זמורה והיזם, שהוא החברה הקבלנית הרסוף, דווקא תומכים בערר. אני חושב שמדוייק יותר יהיה לומר כי ראש המועצה והוועדה המקומית זמורה תומכים ביזם.

ברשימתי הקודמת הראיתי, על סמך נושא אחד בהחלטת הוועדה ובתמליל הדיון, כי הגיון והבנת הנקרא אינם נקודות חוזק של הוועדה הארצית לעררים, ובנוסף, כי היא מוטה מראש נגד מתנגדים להחלטה של וועדה מחוזית, שהם בדרך כלל מהציבור. כאן אוסיף ראיות לתובנות אלה, ואדגים גישות מדאיגות נוספות של הוועדה, ואת כל זה רואים לפי ההחלטה שהוועדה עצמה כתבה, ומעט גם על סמך התמליל. הכל כתוב, שחור על גבי לבן, ואני רק קורא, משווה לעובדות, ומנתח כמו שמנתחים ומפרשים טקסט ספרותי.

וזה מה שמצאתי בהחלטה ובדיון, ולכן בוועדה (אבל ישנה גם אפשרות נוספת, לפחות תיאורטית, והיא שלוועדה יש הגיון, יש שכל ישר ובקורתי וכן הלאה …, אבל הפקירה אותם עבור ההטיה הספציפית בדיון המסויים הזה, השולי והמקומי, במחשבה שאיש לא יתעניין ולא יגלה). האם זה אפשרי שאלה המאפיינים של וועדה האמורה להיות רצינית? אבל הכל כתוב, שחור על גבי לבן.

א: הועדה מוטה נגד הציבור ובעד היזם, ויש לה הגיון פגום, ואי-הבנה של תפקיד וועדת המשנה לעררים

אתחיל את ניתוח ההחלטה בהרחבה של המובאה האחרונה ממנה ברשימתי הקודמת (סעיף 23). היא מדגימה את ההטיה של הוועדה, ומעלה את השאלה אם יו"ר הוועדה בכלל הבין את תפקידה של וועדה לעררים, פורום "מעין משפטי" האמור להיות ללא פניות. הנה המובאה המלאה יותר (ההדגשה באות עבה במקור, בקו תחתי – שלי):

… ואולם, כאשר היא [הוועדה המחוזית] חוזרת מהחלטתה במקרה בו לא השתנו הנסיבות, עליה לנקוט משנה זהירות, לשקול את כלל השיקולים, ובכלל זה טיעוני היזם, ולנמק באופן מלא מדוע חזרה בה הוועדה המחוזית מהחלטתה.

שימו נא לב לפיסקאות שהדגשתי בקו. ראשית, ההדגשה של "טיעוני היזם". מבחינה לוגית טהורה, לפיסקה הזאת אין משמעות. ברור שטיעוני היזם כלולים ב"כלל השיקולים". אבל במסר של הפיסקה, זו הדגשה של שיקולי היזם על פני השיקולים האחרים. זה נראה לי כהכרזה נוספת, ממש בגלוי, על ההטיה של הוועדה בעד יזמים, ובמשתמע נגד הציבור.

"לשקול את כלל השיקולים, … ולנמק באופן מלא", זו עצה טובה ונכוחה בכל מקום, מצב ועניין, אבל המסר האמיתי של המשפט הזה נמצא בפיסקה האחרת המודגשת בקו, והוא כי מקרה אשר בו לא השתנו הנסיבות מחייב זהירות מיוחדת. אבל בהליכים הרגילים של הגשת ערר או התנגדות, קצוב להגשתם זמן קצר מאד אחרי החלטת הוועדה המחוזית. זה אומר כי בדרך כלל, בין החלטה להגשת התנגדות או ערר, הנסיבות לא הספיקו להשתנות. זה המקרה הרגיל. ואזכיר כי החלת הזהירות הזאת על המקרה אשר בו היתה התנגדות אבל לא השתנו הנסיבות איננה בפסה"ד שיו"ר הוועדה מתיימר להסתמך עליו, ואיננה נובעת ממנו. היא כולה המצאה של הוועדה, או סביר יותר – של יו"ר הוועדה (פסה"ד עוסק במקרה שוועדה מחוזית חוזרת בה בלי שהיתה התנגדות, וזה באמת מקרה בלתי רגיל).

השינוי שערר או התנגדות אמורים ליצור הוא שינוי בהבנת הנסיבות, ללא שינוי בנסיבות עצמן. המקרה הרגיל, הלא מיוחד, של התנגדויות ועררים הוא שבלי שינוי "בנסיבות המקרה" הם מעלים היבטים נוספים, שלא היו מיוצגים, או לא קיבלו משקל מספיק בדיון שהוביל להחלטה המקורית. זו המהות של התנגדויות ועררים.

אז מה אומרת כאן הוועדה הנכבדה בפועל? שהיא רואה את המקרה הרגיל כמקרה בלתי רגיל (ולכן מחייב זהירות מיוחדת וחד צדדית)! זה לא נראה כל כך הגיוני, וגם מעיד על אי הבנת משמעותה של התנגדות. היתכן שיו"ר וועדה לעררים אינו מבין את מהות תפקיד הוועדה שהוא יו"ר שלה? ישנה גם אפשרות אחרת, והיא שהוועדה מוטה באופן כללי נגד הציבור, או מנסה לתמוך כאן בראש המועצה המקומית העורר, מכסה זאת בניסוחים צדקניים, ולעזאזל המהות וההגיון. ההשערה הזאת נתמכת בדברים נוספים שרואים בהחלטה, כי באופן כללי ההחלטה נראית מוטה מאד לטובת ראש המועצה העורר, ונגד הוועדה המחוזית והציבור.

ב: ההחלטה מוטה נגד הציבור ונציגו

נבחן את ההטיה ע"י בחינת גודל המקום המוקדש בהחלטה לצדדים השונים.

לסיכום הטענות של העורר ותומכיו מוקדשים עמוד וחצי, ועוד כעמוד ורבע בדיון, וזה כולל מובאה של חצי עמוד מדבריו של ראש המועצה המקומית. יותר משנים וחצי עמודים ביחד. לסיכום תשובת הוועדה המחוזית – יותר ממחצית עמוד, ועוד כשלושת רבעי עמוד בדיון. ביחד יותר מעמוד אחד שלם. לדיון (המוטעה) בצורך בזהירות המיוחדת ובנימוקים כבדי המשקל מוקדשים יותר מעמוד וחצי.

ומה ההתייחסות לעו"ד פסטרנק, הוא המייצג את תושבי מזכרת שהתנגדו להסבת המגרש ממסחר למגורים, ז"א את הציבור? בכל שמונת עמודיה, ההחלטה מקדישה לתשובתו לערר שלוש שורות וחצי (כן, שלוש וחצי שורות, זו לא טעות). מתוך כל הנימוקים והטענות בתשובתו של עו"ד פסטרנק לערר, ההחלטה מציינת בקיצור רב שתי טענות שוליות. מכל השאר – התעלמות גמורה. בהמשך, בדיון בשיקולי ההחלטה, כל טענותיו ונימוקיו אינם מוזכרים אפילו במילה אחת! על קביעתו, למשל, כי בתכנון "חייבים להתייחס לעתיד" – עיקרון שהוא ממהותו של התכנון – אף לא מילה אחת. התעלמות כבר אמרתי? (הפרמטר העתידי היחיד שבכלל נזכר בכל ההחלטה הוא "גודל אוכלוסיה צפוי", ואינו זוכה בשום דיון שהוא).

 לדעתי זו ראיה ברורה להטייה של ההחלטה נגד הציבור ובעד העורר, עדות לזלזול העמוק שהוועדה מזלזלת בציבור.

ג: אי שימוש בשכל ישר וביקורתי, בהחלטה, והטיה של הוועדה לטובת העורר

בתוך השטח הנרחב המוקדש לטענות העורר, ראש המועצה המקומית, ההחלטה מתארת את הנתונים שהציג כ"בדיקה מעמיקה" ו"בחינה יסודית", בלי לנמק, ובלי לדון בנימוקיו של עו"ד פסטרנק, אשר הסביר כי הבדיקה והבחינה לא היו מקצועיות במידה מספקת, לא היו יסודיות ובוודאי לא עמוקות. ההחלטה גם איננה משתמשת בשכל הישר, האומר שנתונים שהגיש צד אחד עלולים להיות חד-צדדיים ומוטים לאותו צד, וצריך להתייחס אליהם במידה של ספקנות. הוועדה פשוט קיבלה את כל חוות הדעת והנתונים האלה כאמת מוחלטת בלי שמץ של בקרה או ביקורת. בהחלטה אין שום דיון בשאלה שכל בעל שכל ישר היה מעלה – אם יש במזכרת-בתיה עודף כל כך גדול של שטחי מסחר כפי שהעורר הציג, מדוע מתכננים ובונים מבנים מסחריים נוספים רבים כל כך, וגדולים יותר, ורק את המבנה הזה מחסלים (כן, עו"ד פסטרנק העלה את השאלה הזאת)? 

את ההטיה של הוועדה לצד העורר אפשר לראות בעניין קטן נוסף, ב"החלקת התבטאות" של ראש המועצה. כאשר נציג הוועדה המחוזית אמר (ע' 11 בתמליל):

אנחנו [הוועדה המחוזית] מסתכלים קודם כל על תכנון […] מי שיש לו תכנון, לוקח תוכנית של 2002 , מאוזנת, עם מסחר […] מה אומר לנו ראש המועצה? חיסול ממוקד למסחרים האלו, זה בוטל במסגרת תוכנית ממוקדת, עכשיו בוא נתלבש על המסחר הזה, כי יותר משתלם מגורים, לא משנה שזה מכניס יותר ארנונה וזה, עכשיו נעשה חיסול ממוקד גם למסחר הזה, נוריד אותו. 

התנפל עליו ראש המועצה בצעקות מפני שכינה את חיסול המרכז המסחרי "חיסול ממוקד" (כינוי שבהחלט הולם את הנסיבות), עד שיו"ר הוועדה קרא אותו לסדר ואיים להוציא אותו מהדיון. כל ההתפרצות הקולנית הזאת הוצאה מהתמליל, וכך גם איום ההוצאה מהדיון. כשיו"ר הוועדה אומר, לפי התמליל המצונזר, "די, לא לצעוק", לא ברור שהוא מתכוון להתנהגות המחפירה של ראש המועצה ולא למישהו או למשהו אחר.

ד: התנשאות

התנשאות היא לא רק לא נעימה. היא לא טובה מנקודת מבט עניינית, כי התנשאות מוליכה לזלזול, וזלזול מוליך לאי שיקול דעת. רואים את זה כאן.

את ההתנשאות רואים באופן שיו"ר הוועדה הציג את פסה"ד (אשר התברר כי לא כל כך הבין, או אולי דווקא כן הבין ועיוות):

הרי אתם מכירים את פסק הדין של בית המשפט העליון בנוגע לחזרה מהחלטת הפקדה … 

(ע' 7 בתמליל, ההדגשה שלי). מאחר שברור כי מעטים מהמשתתפים האחרים בדיון יכולים היו להכיר את פסה"ד הזה, הסבטקסט הוא אני מלומד, אני חכם, בשבילי מובן מאליו לדעת פס"ד שאתם כלל לא שמעתם עליהם, ולכן רק אני מוסמך לפרש אותו.

יש לציין כי ניצן בן ארויה, נציג הוועדה המחוזית, נראה היה שכן הכיר את פסה"ד. הוא הבין את משמעותו לגבי ההתנגדויות והציבור, וגם ידע מה הוא אומר באמת:

אני חושב שהאמירה הזו של הפקדה, לי כתושב ולא כבא כוח של וועדה מחוזית, […] מה זה אומר לאזרח הממוצע לגבי הליך ההתנגדויות; ולמרות הפסיקה [הזאת], אני מכיר פסיקות אחרות.

 הסבטקסט כאן הוא כי יו"ר הוועדה הוא עירום (יש לזכור כי התגובה היתה ספונטנית, תוך דיבור, ולכן המשפטים אינם כל כך מלוטשים. סידרתי אותם מעט). אבל יו"ר הוועדה הבין אותו ונסוג מיד:

בוא לא נפתח את הדיון …

וכך עזב את הנושא, לדעתי כדי שלא יעלה לדיון. רק בכתיבת ההחלטה, כשלא היה מולו איש, חזר לפסה"ד הזה.

התבטאות אחרת של ההתנשאות רואים באמירה אחרת של יו"ר הוועדה, שורות אחדות קודם בתמליל:

באמת הערר הזה הוא פשוט. הערר הזה הוא ערר לא מסובך. פתח סוגריים, לא בטוח שהוא היה צריך להגיע לפה, אבל משעה שהוא הגיע בזכות, אז הוא פה. אבל אין טעם להרחיב …

הסבטקסט הוא איך העזתם להטריד אותנו בעניינים פשוטים ופעוטים כמו עניין הערר הזה.

אולי הזלזול הזה נתן לוועדה את ההרגשה שהיא יכולה לעוות את הפסיקה ולהטות את הסקירה והדיון שבהחלטה.

ה: שטחיות

אוסיף עוד ביקורת אחת על ההחלטה, והיא השטחיות שלה. אין, בהחלטה, סימן או רמז שהוועדה קראה משהו מהמסמכים בתיק של התוכנית שנידונה מעבר למה שהוגש לה במסגרת הערר. ככל שאפשר לראות, הוועדה השתמשה רק במה שהונח לפניה. אולי זה ביטוי למורת הרוח של יו"ר הוועדה על שעניין כל כך פעוט – לדעתו – הועלה לוועדה כל כך גבוהה – לדעתו. בכל מקרה, נראה שנימוקים רבים הנוגעים לעניין הם לא ראו.

ומה היתה החלטה הסופית?

אני חושב שהרושם הכללי, כי הסקירה והדיון בהחלטה של וועדת המשנה לעררים מוטים לצד אחד, בולט לעין ונכון. אם זה נראה כמו הטיה, ומגעגע כמו הטיה, אז זו הטיה.

ואחרי כל זה, היינו מצפים שהוועדה הנכבדה תקבל את הערר, ותבטל את החזרת המגרש לשימושים המסחריים המקוריים שלו. אז לא. את זה הוועדה לא העיזה לעשות. אחרי המבוא להחלטה עצמה (סעיפים 36-37):

בנסיבות אלו, וביוחד על רקע ההלכות המובאות לעיל בעניין שינוי עמדתה של הוועדה המחוזית, אנו סבורים כי החלטת הוועדה המחוזית לדחות את התוכנית [של החברה הקבלנית, להסב את המגרש למגורים] היתה שלא במקומה, ולפיכך אנו מבטלים את החלטתה ו…

ההמשך המתבקש הוא שהוועדה הנכבדה תקבע שייעוד המגרש למגורים הוא התקף. לא. הנה ההפתעה בהמשך:

ומחזירים את הדיון בתכנית לפתחה [של הוועדה המחוזית]. בשלב זה איננו רואים לנכון לקבוע מה הקף המסחר הדרוש במגרש. אם בכלל. במסגרת הדיון כאמור, תביא הוועדה המחוזית בחשבון את שטחי המסחר המגוונים שיש בסמוך מאד לתכנית, ותבחן האם בנסיבות אלו …

המלים המודגשות במקור "אם בכלל" מעידות על מה שהוועדה רצתה באמת (או אולי זה רק יו"ר הוועדה? הייתי סקרן לדעת מה חלקו של כל חבר בוועדה בהיפוך המפתיע הזה), אבל לא העיזה לעשות. למרות הטייתה נגד עוה"ד פסטרנק והעניין הציבורי, וועדת המשנה הארצית לעררים לא היתה מוכנה לקבל על עצמה את האחריות לפסיקה נגד עקרונות התכנון שעו"ד פסטרנק התווה, והוועדה המחוזית להתנגדויות קיבלה:

1. בשכונת מגורים דרוש מרכז מסחרי בעל אופי מקומי בתוך השכונה.
2. בכל תוכנית דרוש תכנון כולל – בחינה מקיפה של שימושי הקרקע ביישוב, המתחשבת בפריסתם בשטח היישוב ולא רק בסיכום החשבוני שלהם.

זה מעיד על חשיבותם של עקרונות אלו בעיני הוועדה למרות הכל. אלה לא כל עקרונות התכנון כולם, אבל אלו העקרונות שהוועדה המחוזית הסתמכה עליהם בהחלטתה. הם קיבלו כאן אישור ומשנה תוקף, וגם זה משהו.

אז ההחלטה הסופי שקולה למדי. הייתי מנסח את משמעותה כך:

הוועדה מקבלת את עקרונות התכנון שביסוד ההחלטה של הוועדה המחוזית, אבל מבקשת מהוועדה המחוזית לשקול פעם נוספת את מימושם במקום המסויים הזה.

את ההחלטה הזאת אפשר היה לנמק בשורה שקולה או שתיים. לשם מה היו שבעת העמודים של סיכומים ודיון, שרק הדגימו הטיה, עיוות של הפסיקה, חוסר הגיון ושכל ישר, ולא לשכוח את ההתנשאות? לשם מה שבעת העמודים המבישים האלה? אכזבה גדולה.

הכנת הרשימה הזאת ארכה זמן רב, אבל הנה היא. בזה אני מקווה לסיים את עיסוקי בהחלטה הזאת ובוועדה הזאת.

"גילוי נאות" על הקשר שלי לפרשה:
עזרתי לעו"ד יצחק פסטרנק בכמה נקודות בהכנת ההתנגדות שהגיש, וגם בתשובה לערר של ראש המועצה, ולכן אני שייך לצד שלו ושל הציבור (אני חושב שזה די ברור מרשימותי כשלעצמן), ומכיר, פחות או יותר, את פרטי הפרשה. אינני גר בסביבת המגרש הנידון, אין לי שום קשר לחברה הקבלנית, ואין לי שום עניין אישי במגרש או בסביבתו. כתושב מזכרת בתיה, יש לי עניין במינהל תקין ובתכנון-עיר נכון ביישוב (אשר אני חושב כי במצבו עכשיו הוא איזור אסון תכנוני). בעניינים אחרים, גם הם לא אישיים שלי, נוכחתי בשרירות הלב, באי התקינות עד כדי אי קיום החוק, ובהטיות של רשויות התכנון והבניה. לדעתי חשוב מאד ודחוף מאד לתקן אותן.

---