מרגרט אטווד והסביבה (2)

אם כבר כתבתי על דיעותיה של מרגרט אטווד על בעיות הסביבה, הנה עוד משהו שמצאתי – קטע בספרה "עין החתול".

הדמות המרכזית בספר היא אישה בשנות החמישים שלה. הזמן הוא סוף שנות השמונים של המאה העשרים. היא נזכרת בדברי אביה האנטומולוג (חוקר חרקים, כמו אביה של הסופרת), בילדותה:

"אני נזכרת בישיבה אל שולחן האוכל, עם קורדיליה, ובאזהרותיו השוטפות [של אבא שלי] מעל לראשינו, המים המזוהמים, העצים המורעלים, מין אחר מין מחוסל כמו נמלים תחת נעל כבדה. לא ראינו בדבריו נבואות. הם נראו לנו משעממים בזמנו, סוג של רכילות מבוגרים שאינה מענייננו. עכשיו הכל התגשם, רק גרוע יותר. אני חיה בתוך הסיוט שלו, והעובדה שאיננו נראה לא עושה אותו לממשי פחות. עדיין אפשר לנשום את האוויר, אבל לכמה זמן?"

הספר עוסק, אני חושב, בעיקר בנוכחות העבר בהווה האישי, לא במצב הסביבה. רוב הפיסקה משתלב בזה היטב, רק האמירה על עתיד האויר נראית כאן חריגה. היא עושה את הקטע הזה להערה צדדית אמיתית, של מרגרט אטווד, על מצב הסביבה.

תרגום של יעל אכמון שיצא לאחרונה (2011). הספר המקורי יצא לאור ב-1988.

---