העט והסביבה

הרבה ממה שאנחנו כותבים כיום, מה שאני כותב כרגע בבלוג זה, אנחנו מקלידים לתוך מחשב. למרות זאת, רובנו עדיין כותבים לעיתים, עם מעט ואם הרבה, בכתב יד, בעט על גבי נייר. וסתם עט, כיום, הוא עט כדורי מסוג זה או אחר.

לאוניד פקרובסקי, בסיפורו "העט" ("הארץ, תרבות וספרות", יום ששי 17 בינואר 2020. "הארץ" קורא לזה סיפור, אבל לדעתי זו יותר מסה), מספר כי הוא כותב רק בעט כדורי. בתצלום הנלוה, זה עט גֶל כדורי דק גוף ודק קו. הוא מסביר כי רק "בפורטרט האסתטי של כתב היד … טמונות התכונות הרוחניות של הסופר", ומספר כי סוג העט השפיע על כתב ידו. גם מאיר שלו סיפר כי הוא כותב בעט, אמנם בעט נובע, שהוא בוחר מבין אלה שישנם לו כמתאים ביותר למה שהוא רוצה לכתוב.

אבל לעט יש גם היבט סביבתי.

רוב העטים הכדוריים נמכרים כעטים חד-פעמיים, לפחות בישראל. כותבים, וכשהדיו נגמר – זורקים. השתמשנו רק בדיו, אבל אנחנו זורקים את כל העט, שהופך כך מניצול מיותר של משאבי טבע לפסולת הפלסטית שממלאת את העולם. תרומת העטים לפסולת קטנה משל פסולת האריזות, אריזות המזון וכל האחרות, ביחד עם הכלים החד פעמיים, אבל עדיין היא מיותרת.

בתוך רוב העטים הכדוריים יש מילוי (עוד כמה שורות אגיע לעניין סוגי העטים הכדוריים). אפשר לפרק את העט ולהוציא את המילוי. אפשר היה להכניס חדש, אם היינו יכולים לקנות אותו. אבל בחנויות וברשתות – אין. קנה עט שלם חדש. כך אנחנו זורקים לא רק את הפלסטיק של המילוי, אלא גם של גוף העט, שמיש לגמרי אבל ללא שימוש, כי בעט החדש שנקנה יהיה כלול גם גוף.

בחלק מהעטים, היחס בין כמות הדיו למשקל חלקי הפלסטיק והמתכת של העט, הוא כמו בין כמות הדלק במכונית למשקל המכונית כולה. לזרוק עט כשנגמרה הדיו זה כמו לזרוק את המכונית כשנגמר הדלק במיכל, ולקנות חדשה עם מיכל מלא. נכון שזה לא אותו המחיר ליחידה, אבל לקרוא את ההמשך »