"1947" של אליזבת אוסברינק – ביקורת על הספר

לפני ימים אחדים גמרתי לקרוא את הספר "1947" (הוצאת אחוזת בית, 2020, במקור 2016).

קראתי ביקורות טובות. נראה ספר מסקרן. אמור להיות מבט היסטורי על שנה אחת האמורה להיות "שנה ששינתה את ההיסטוריה". המחברת היא עיתונאית וסופרת, לא היסטוריונית, אבל מי שכותב ספר היסטוריה, ישנה עליו אחריות לפחות להשתדל לספר את האמת ככל שהיא ידועה. זו ההגינות הנדרשת כלפי הקורא.

ובאמת, התברר שהוא משהו שונה מכל ספר שקראתי. מכל חודש ב-1947, שנה שהספר אמור לספר את סיפורה, היא מביאה ידיעות אחדות. חלקן מצטרף למעין תמונה, או סיפור, או תהליך בהמשכים. וזה מעניין, ולעתים אף משעשע.

אבל התברר גם שההגינות כלפי הקורא והמחוייבות לאמת אינם מתקיימים. לקרוא את ההמשך »


ראיתי ברחוב משהו מצחיק (3) – גן הברון

משפצים את גדר גן הברון. טייחו אותה מחדש, בטיח עיטורי, ומקשטים אותה בציורים. מי שיעבור ליד גן הברון (רח' הגורן פינת נתיב השיירות), בימים אלה, יראה את הציירים עובדים ומציירים תמונות וכתובות. הם מתאמצים לגמור את הפרוייקט לקראת פסח.

מציירים על הקיר

כל זה היה יפה וטוב לולא מישהו התבלבל קצת וקרא לגן הברון גן "על שם הברון רוטשילד": לקרוא את ההמשך »


משבר במועצה לשימור אתרים (8) – הוועד

מיהם חברי הוועד המנהל הנוכחי?  אתר המועצה לשימור אתרים אינו מגלה לנו. אני חושב שכל חבר עמותה מתעניין צריך לקבל את המידע הזה.

לפני כשבוע פירסמו שם את רשימת המועמדים לבחירות באסיפה הכללית הקרובה, ב- 16 במרס. גם רשימה זו איננה מציינת מי, מבין המועמדים, חבר בוועד המנהל.

הנה המידע החסר, לכל המתעניין, רשימת החברים הנבחרים בוועד המנהל הנוכחי: לקרוא את ההמשך »


שטויות וטעויות בכתבה על "הנפח האחרון"

הבטחתי לכתוב על הבחירות שלא היו ועל שינויי התקנון שלא הצליחו במועצה לשימור אתרים (ובקרוב אכתוב – בינתיים ריכזתי וסידרתי את המידע), אבל אתמול הגיעה לידי החוברת האחרונה (מס' 137) של "המגזין" "ארץ וטבע". כתבת השער שלו, "הנפח האחרון", שהתיימרה לעסוק גם בנפחות וגם בהיסטוריה של מזכרת בתיה, ממש קראה לתגובה.

מזמן לא נתקלתי בכתבה מלאה טעויות ושטויות רבות כל כך. גם בקשר לנפחות, גם בקשר להיסטוריה של מזכרת בתיה, גם בטקסט, וגם בכותרות התצלומים. ניכר שהכותב לא ידע הרבה על מה שכתב, וגם לא התאמץ ללמוד. אני מציע לא להסתמך על כתבה זו בשום דבר. אפילו שם הכתבה מטעה. יש בישראל יותר מנפח פעיל אחד, אם כי נכון הוא שהמקצוע בסכנת הכחדה בישראל (ואמירה זו היא אחת המעטות הנכונות בכתבה).

המצחיק הוא שבאותה חוברת עצמה מלגלג העורך (ללא שום הצדקה שהיא) על החוקרים שחשבו כי העגולשון שחור הגחון (מין של צפרדע מן החולה) נכחד, כי לא הצליחו למצוא אותו במשך יותר מחמישים שנים. באתר של "ארץ וטבע" ברשת הוא מגדיל לעשות ומטיף מוסר לעיתונות היומית שמיהרה "לצאת בכותרות המורכבות מחצאי אמיתות ומידע לא מגובש" על העגולשון ועל עניין נוסף.

אחרי הכתבה הזאת, אינני חושב שאשוב לעיין בחוברת כלשהי של כתב העת הזה. הוא איבד, בעיני, את כל אמינותו.