שני שירים ב- "1917" (הסרט), ומשמעותם

הסרט "1917", החדש מאד ומוצג עדיין בבתי הקולנוע, זכה לשבחים רבים. לדעתי מופרזים. במיוחד מפריזים בעניין הצילום הרצוף, שיוצרי הסרט מתפארים בו והתקשורת מדברת עליו, ואני חושב שהוא דווקא מפריע. לעניין זה אקדיש מילים אחדות בסוף הרשימה.

כי העניין שאני רוצה לכתוב עליו הוא שני שירים שבהם היוצרים יצקו לתוך הסרט משמעות שמעבר לעלילה, ונדמה לי שלא זכו לתשומת הלב הראויה. מעטות מהביקורות שראיתי, אף לא אחת מהביקורות בעברית, מזכירות את השירים האלה ועומדות על משמעותם. לא את כל הביקורות ראיתי, אז אם מישהו הזכיר אותם, אני מקווה שיסלח לי.

הסרט מראה את זוועות מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", דרך עיני שני חיילים בריטים שמשימתם היתה להעביר פקודה דחופה ליחידה אחרת דרך אזור שנמצא בשליטת הגרמנים. זוועות המלחמה הזאת מומחשות באופן אפקטיבי, בדרך שבחרו יוצרי הסרט, אבל הרפתקאות שני השליחים כשלעצמן אינן אומרות דבר בעל משמועת רחבה יותר. את זה עושים יוצרי הסרט באמצעות אותם שני שירים, והערה קצרה של קצין, לקראת סוף הסרט.

את השיר הראשון דיקלם הגיבור, החייל הבריטי המנסה להשלים את המשימה לבדו אחרי שחברו נהרג. בעיר הרוסה ובוערת הוא בורח, לתוך בית חרב, מחיילים גרמנים שרדפו אחריו. הוא פוגש שם אישה צעירה ועל ידיה תינוקת שמצאה נטושה. החייל נותן להן את כל המזון שהיה לו, מנסה לשעשע קצת את התינוקת, לפני שהוא ממשיך בדרכו, ומדקלם לה שיר. אבל במקום שיר הילדים הצפוי, הוא מדקלם במפתיע לקרוא את ההמשך »

וועדות המועצה המקומית – איך הן מתנהלות

"המועצה [הנבחרת, או המליאה]", אומר "מדריך משרד הפנים לנבחרים ברשויות המקומיות", "היא 'בית הנבחרים' המקומי, כלומר: המוסד העליון של העיר או היישוב. זה הגוף אשר יותר מכל גורם מקומי אחר, מוסמך לקבוע את תנאי החיים במקום ולהשפיע על איכותם. וכמובן גם על הסדר הציבורי."

אבל, מוסיף המדריך, "מליאת המועצה היא הזירה הפומבית להתגוששות פוליטית, להשמעת הצהרות ולהתמודדות על תשומת הלב המיידית של הציבור והתקשורת", לא לבירור ענייני ומעמיק של בעיות, או אפשרויות.

"כאשר יש לבחון את העניינים לגופם, לברור בין האלטרנטיבות, להגדיר את נקודות המוצא והמחלוקת, לנסות לשכנע זה את זה ולמצוא … את הפתרונות המעשיים ההולמים את הצרכים האמיתיים", ממשיך המדריך, "כי אז אין טוב מאשר הוועדות."

"הוועדה היא המסגרת שבה ממקדת המועצה את עבודתה. זהו למעשה הפורום הציבורי מקצועי של הרשות המקומית. הזירה שבה נפגשים נבחרי הציבור יחד עם חברי ההנהלה והדרגים המקצועיים הבכירים ברשות ושומעים את המומחים והיועצים השונים, וכולם ביחד מטכסים עצה עם נציגים הנוגעים בעניין."

במלים פשוטות, המקום לברר נושא מורכב באופן ענייני ומקיף, בפורום ציבורי-ניהולי-מקצועי, הוא הוועדה המתאימה של המועצה.

לכן, החוק מחייב כל רשות מקומית להקים שורה של וועדות בנושאים חשובים או בעייתיים. אלו וועדות החובה של המועצה. החוק גם קובע כללים לפעולה התקינה של הוועדות.

אני מתכונן להקדיש רשימות אחדות לוועדות-המועצה החשובות או הבעייתיות של מזכרת בתיה, ולבחון איך הן מופעלות ופועלות, והאם הן ממלאות את התפקיד שמדריך  משרד הפנים מתווה להן.

העיר ו[העדר] הביקורת: מה נדע מהמידע, חלק א

הצנוע בעלונים והחוברות שקבלנו לאחרונה מהמועצה המקומית והמתנס היה דף מקופל של "מידע לתושב – דוח נתונים לתושב לשנים 2010-2011". כמדומני שקבלנו דפים או חוברות כאלו גם בשנים קודמות, אבל מי מסתכל בהם?

הפעם הסתכלתי. "אני מתכבד להגיש לכם …" כותב לנו דהן, ראש המועצה. אז הוא מגיש לנו את המידע ממש באופן אישי. מידע מועט שבמועט, יש לומר, אבל בכל זאת מצאתי בו כמה פרטים מעניינים.

הפרט הבולט ביותר הוא מספר התושבים. כבר בשנה שעברה הוא גדל אל מעל לאחד עשר אלף. מבחינת האוכלוסיה (זה לא תנאי מספיק), כבר אפשר להכריז על מזכרת בתיה כעיריה. כבר זמן רב שאיננה המושבה הקטנה שהיתה פעם. גם איננה "יישוב כפרי".

הגיע הזמן שמנהלי העיר, ראש המועצה, במיוחד, יתחילו להבין שצריך לנהל את מזכרת בתיה כמו עיר, לא כמו חנות מכולת. צריך להתחיל להבין כי צריך גם לתכנן את מזכרת בתיה כמו עיר, לא כמו כפר.

פרט מעניין שני, בולט הרבה פחות, נמצא בתרשים פרוסות העוגה "משרות עובדים לפי מחלקות": 0.25 (רבע משרה) לביקורת. זהו הקו האדום הדקיק שמימין בקבוצת הפרוסות השמאלית (כל המחלקות מחוץ לחינוך). נראה נתון תמים וחסר עניין. האומנם? לקרוא את ההמשך »