תיקון מערכת ההוראה (6) – העתיד (ב) – מה אנחנו יודעים עליו ומה משמעותו להוראה

ומה יהיה העתיד בעוד שלושים שנה ויותר?

הדבר החשוב ביותר שאנחנו יודעים על העתיד הוא שאיננו יודעים מה יהיה. זה נראה, אולי, כפרדוקס, אבל לדעתי זו ידיעה חשובה מאד למערכת ההוראה. היא נראית כמובנת מאליה עד שאין צורך להזכיר אותה, אבל מה שכנראה לא מובן מאליו הוא שיש ממנה מסקנות חשובות לשאלות מה צריך ללמוד, ואיך צריך לבנות את תוכנית הלימודים.

וזה די פשוט. מאחר שאיננו יודעים מה יהיה, ולכן איננו יכולים להתאים את תוכנית הלימודים לעתיד מסויים, חלק מהפתרון לשאלת תוכניות הלימוד הוא גיוון. אם תוכניות הלימודים תכוונה לעתיד מסויים, ויתממש עתיד אחר, לא יהיה אף אחד שלמד באופן מתאים. אם תוכניות הלימודים תהיינה שונות, בתוכן ובגישה, בבתי ספר שונים או בכיתות שונות, אז אפשר לקוות כי לפחות חלק מהתלמידים ילמדו לפי תוכנית מתאימה. בגיוון אין שום דבר חדש, הוא קיים גם כיום, כמגמות או מקצועות בחירה.

החלק השני של הפתרון הוא ללמוד יותר לימודים בסיסיים מלימודים אופנתיים או "עכשווים". זה נראה אולי כפרדוקס, כשמדברים על לימוד למען העתיד, אבל זה לא. הפיזיקה הבסיסית, לדוגמה, לא תשתנה אף אם תשתנה הטכנולוגיה, או הבנתנו את הקוסמוס או החלקיקים האלמנטריים, הנמצאים בחזית המחקר. וזה נכון לכל תחום, מביולוגיה ועד ספרות.החלק הבסיסי בכל תחום ידע משתנה פחות מהחלקים "המתקדמים", ותורם יותר להבנה.

למרות ההכרזה הקודמת על אי ידיעת העתיד, ישנם דברים אחדים שאפשר לומר לגביו בוודאות, לקרוא את ההמשך »

אל זמן אחר ואל ארץ לא-נודעת – הילדה איילת עם השמשיה הכחלחלת

וּבְקוֹל שׁוֹרֶקֶת הָרַכֶּבֶת, וְאַיֶּלֶת הוֹי נוֹסַעַת
לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

השורה האחרונה הזאת

לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

היא מה שרציתי לכתוב עליו. זו הבריחה האולטימטיבית, בדמיון, ממציאות החיים הקשה. קשה באמת או רק נתפסת כקשה באופן סובייקטיבי, זה לא משנה. מי אינו מרגיש לפעמים שהיה רוצה לברוח, בספר, בסרט, בדמיון? איילת היא כולנו, במובן זה.

מי היה חושב שאכתוב משהו על סיפרות? מורי בביה"ס בוודאי היו מופתעים. אבל הנה, אני כותב. אני משער שאכתוב עוד, מפעם לפעם.

כי לקרוא ספר, לפעמים זו הרפתקה. אני מתכוון לא להשתתפות החווייתית בהתרחשויות שבתוכן הספר או הסיפור, אלא בהבנה חדשה, בפתח שנפתח לעולם חדש לי, שנגלים לי מתוך אותו ספר או סיפור. כאן זה שיר, וזו ההבנה החדשה של השיר המוכר הזה, שברצוני לשתף אותה עם מי שיגיע, אם יגיע מישהו, אל הרשימה הזאת. לקרוא את ההמשך »

תיקון מערכת ההוראה (4) – הלימודים (א) – המטרות

ברשימה הקודמת כתבתי על המטרה הראשונה של מערכת ההוראה, השמירה על הילדים. אדחה את תיאור המטרה השניה, סביבה לסוציאליזציה של הילדים, לרשימה מאוחרת יותר, ואכתוב על המטרה השלישית, ללמד את הילדים מה שהם צריכים לדעת. לרוב זו נחשבת למטרה העיקרית של מערכת ההוראה – הלימודים.

אז מה צריכים הלימודים לתת? מהן המטרות של כל הלימוד?

לדעתי, המטרות, המטרות הרחבות הצריכות להנחות את תוכניות הלימודים, הן ארבע:

1. להקנות את הידע והמיומנויות הדרושים בחיי יום יום.
2. להקנות את הידע הדרוש כדי להבין את העולם.
3. להקנות את המורשת התרבותית של הקבוצה התרבותית שהמוסד שייך לה.
4. להקנות בסיס ומוכנות להמשך הלימודים, אקדמיים או מקצועיים.

וכדי לממש אותן, את המטרות האלה, על מערכת ההוראה למלא אותן בתוכן. לקרוא את ההמשך »

תיקון מערכת ההוראה (3) – השגחה על הילדים

וכאן תיקנתי גם את הכותרת של סידרת הרשימות, שקראתי לה קודם בשם הסתמי "על …".

כבר אמרתי כי התפקיד הראשון של מערכת ההוראה, ביה"ס או גן הילדים, הוא להשגיח על הילדים ולספק להם את צורכיהם בזמן שהוריהם עובדים ונמצאים רחוק מהבית. במשפט הזה כבר מסתתרות שתי שאלות: ראשית, מתי לשמור על הילדים, ושנית, מה ילדים צריכים, כששומרים עליהם.

השאלה הראשונה היא שאלת השעות והחופשות. אין בה שום חידוש (בכלל אינני מתיימר לחדש משהו. רק ליצור מעט סדר מחשבתי). השעות שרוב התלמידים שוהים בהן במערכת ההוראה (ואני כולל בכינוי הזה גם את "תלמידי" גן הילדים), קצרות משעות העבודה של רוב ההורים, והחופשות ארוכות יותר. זו גם שאלה כלכלית, אבל לא רק מצד מערכת ההוראה. ישנן עלויות כלכליות גם לפתרונות שההורים נאלצים למצוא להשגחה על הילדים כאשר אינם בהשגחת מערכת ההוראה, ואין להם סבים וסבות חופשיים וכשירים שישמרו על הילדים ללא תשלום.

העלויות האלה הן לא רק בתשלום ישיר להשגחה על הילדים (בצהרונים וקייטנות, לדוגמה) אלא גם באובדן שעות או ימי עבודה שמתבטאים לא רק באובדן הכנסה או חופשה להורים, אלא גם בהקטנת התוצר הלאומי.

וישנו הצד האחר – יותר שעות שהות מאפשרות יותר שעות לימוד, מה שיתבטא ביכולת רבה יותר של הבוגרים, ובסופו של דבר לתוצר לאומי גבוה יותר מצד אחד, ותוחלת הכנסה גבוהה יותר לבוגרים. זו שאלת הניצול הנאות של השהות במערכת ההוראה.

העובדה כי כיום האריכו את השהות במערכת ההוראה, ואת הזמן מילאו בפעילות תחליפית, לאו דווקא תכליתית, ללא מחאות של ההורים, מעידה מצד אחד על חשיבות התפקיד "השמרטיפי" של מערכת ההוראה, אבל מצד שני על כך שדרושה יותר תשומת לב לניצול המיטבי של הזמן הזה.

השאלה השניה היא איזה תנאים, ז"א איזה סביבה ואיזה שירותים, דרושים לילדים. לקרוא את ההמשך »

הדאר שלנו מהיר וזריז (2)

בחודשים האחרונים ישנם לי חילופי מכתבים רשומים עם המועצה המקומית.

ענייני ארנונה, כמובן (עוד אספר עליהם, בנוסף למה שסיפרתי בעבר).

מביתי אל משרדי המועצה המקומית, אולי 400 מ'.

מסניף הדאר אל המועצה המקומית, כ-200 מ'.

בפברואר, מכתב רשום נמסר 7 ימים אחרי שנשלח.

במרס לקרוא את ההמשך »

סרדינים, או פירנות?

העיתונים והחדשות, כולם מספרים על "מחאת הסרדינים". הורים דורשים להקטין את מספר התלמידים בכיתה לשלושים ושנים לכל היותר.

אני לא בטוח שכל התלמידים יסכימו עם הדרישה, במיוחד בכיתות הגבוהות יותר, שבהן התלמידים כבר אינם זקוקים, ואינם מצפים, לליטופים תכופים (פיזיים או מטפוריים) מצד המורה. קל יותר ל"הסתתר" מהמורה, כשרוצים להסתתר, בכיתה גדולה. קל יותר להתחמק מתלמידים מציקים בכיתה גדולה. רק מעט יותר קל, אבל כשנזקקים לזה, גם זה משהו.

מה שאני כן בטוח בו, מנסיוני האישי, הוא שאפשר ללמוד, וללמוד היטב, בכיתה גדולה. ויותר משזה תלוי במורה, זה תלוי בתלמידים. אם התלמידים יידעו, כמו שידעו אז, שמצפים מהם ללמוד, והמורה צודק תמיד, אפילו כאשר אינו צודק, הם ילמדו יותר, ולמורה יהיה קל יותר (כן, אני יודע – זה רחוק מלהיות ניתוח שלם של הבעיה).

את כיתה י"א התחלנו ב-42 תלמידים, אמנם סיימנו את י"ב רק 37.

בכיתה ז' היינו 44.

בכיתה ו' היינו 50 (חמישים).

גם בכיתה ג' היינו 50.
אם אינכם מאמינים תוכלו לספור בתצלום למטה (ילדה אחת חסרה). גודל הכיתה לא הפריע למבוגרים צנועים ולשמות ידועים לגדול ממנה. לקרוא את ההמשך »

כן ספר על האיסלם, או הבורות כאידיאולוגיה

ראש עיריית נס-ציונה נתן מתנה לבוגרי כיתה י"ב בעיר, ספר על האיסלאם.

היטב עשה.

ראשית, טוב היה אם כל תושבי ישראל היו יודעים משהו על האיסלאם והנצרות, הם היו מבינים מעט יותר טוב את העולם שהם חיים בו, ומכמה צדדים. הם היו מבינים טוב יותר את האמנות, המערבית  והאיסלאמית כאחד. חשוב מזה – הם היו מבינים הרבה יותר טוב את היחס של אומות העולם הנוצריות והמוסלמיות אל היהודים ואל ישראל. בנצרות ובאיסלאם יש לקיום היהודי והישראלי משמעות דתית.

שנית, זהו ספר מצויין. קראתי אותו והוא ברשותי שנים רבות. חסרונו היחיד, כמתנה לצעירים רבים, הוא שהוא עבה מדי – כ-400 עמודים. ספק אם רבים מהם יקראו אותו, ולו מסיבה זו בלבד. אבל אולי יקראו בו מפעם לפעם כשישמעו בחדשות על משהו מהאיסלאם. אפשר לקוות.

אולי היה טוב עוד יותר אם היה נותן לבוגרים שני ספרים דקים יותר, אחד על האיסלאם ואחד על הנצרות, אם ישנם ספרים מתאימים כאלה.

אבל יש למתנה הזאת היבט נוסף: זו ביקורת חדה על מערכת ההוראה (הנקראת בטעות "החינוך"), שבמסגרת הלימודים הסדירים לא לימדה די, אם בכלל, על האיסלאם, ועל הנצרות, ובינינו – גם לא על היהדות.

והתוצאה היא שהבו[ג]רים הם גם בורים בנושאים רבים.

אז אולי ישנו דבר אחד שמערכת ההוראה כן מצליחה לחנך אליו: לבורות כאידיאולוגיה.

היא מפנימה את הרעיון שלא צריך לדעת שום דבר על האיסלאם ועל הנצרות.

כן, וגם על היהדות. וגם על דברים רבים נוספים.

אני זוכר איזו סערה חילונית קמה, לפני שנים, כאשר מורה לספרות ניסה ללמד איזשהם פיוטים מהתפילות.

כאילו כל מי שלומד משהו מייד ממיר את דתו או מתחרד.

או מתחלן, אם הוא לומד פרק בביולוגיה.

אסור ללמוד. אסור לדעת.

האם זו מורשת האיסור לאכול מעץ הדעת?