זכויות היוצרים שלי על הפנורמה של מזכרת בתיה שבכותרת הבלוג הזה – תבעתי וזכיתי בפיצויים

את הפנורמה של מזכרת בתיה שבכותרת כל רשימה בבלוג הזה, ערכתי מתוך צילומים שצילמתי. ברור שזכויות היוצרים הן שלי. אמור להיות ברור גם שאם מישהו רוצה להציג אותה, להשתמש בה באופן כלשהו, הוא חייב לקבל את רשותי. לציין שאני הוא יוצר הפנורמה. מובן מאליו, לא?

מתברר כי לא לכולם.

למועצה המקומית מזכרת בתיה, למינהל התכנון במשרד האוצר (לשעבר במשרד הפנים), למשרד התכנון "פרחי- צפריר אדריכלים", ולמשרד "חושן ניהול פרויקטים" זה לא היה ברור. או אולי זה היה ברור, אבל לא אכפת היה להם. מה להם ולזכויות של אחרים?

הם העתיקו את הפנורמה מהרשת. כן, בדיוק, פיקסל פיקסל. ושמו אותה כתמונת כותרת על הדוח שלהם. על כל עמוד שער של דוח או של פרק. 19 פעמים בשלושה דוחות שלהם. שמותיהם או סמליהם מופיעים בשער הדוחות, מסביב לפנורמה, כאילו היא שלהם.

אז תבעתי אותם, כל הארבעה, על הפרת זכויות יוצרים, וזכיתי בפיצויים לקרוא את ההמשך »

כן ספר על האיסלם, או הבורות כאידיאולוגיה

ראש עיריית נס-ציונה נתן מתנה לבוגרי כיתה י"ב בעיר, ספר על האיסלאם.

היטב עשה.

ראשית, טוב היה אם כל תושבי ישראל היו יודעים משהו על האיסלאם והנצרות, הם היו מבינים מעט יותר טוב את העולם שהם חיים בו, ומכמה צדדים. הם היו מבינים טוב יותר את האמנות, המערבית  והאיסלאמית כאחד. חשוב מזה – הם היו מבינים הרבה יותר טוב את היחס של אומות העולם הנוצריות והמוסלמיות אל היהודים ואל ישראל. בנצרות ובאיסלאם יש לקיום היהודי והישראלי משמעות דתית.

שנית, זהו ספר מצויין. קראתי אותו והוא ברשותי שנים רבות. חסרונו היחיד, כמתנה לצעירים רבים, הוא שהוא עבה מדי – כ-400 עמודים. ספק אם רבים מהם יקראו אותו, ולו מסיבה זו בלבד. אבל אולי יקראו בו מפעם לפעם כשישמעו בחדשות על משהו מהאיסלאם. אפשר לקוות.

אולי היה טוב עוד יותר אם היה נותן לבוגרים שני ספרים דקים יותר, אחד על האיסלאם ואחד על הנצרות, אם ישנם ספרים מתאימים כאלה.

אבל יש למתנה הזאת היבט נוסף: זו ביקורת חדה על מערכת ההוראה (הנקראת בטעות "החינוך"), שבמסגרת הלימודים הסדירים לא לימדה די, אם בכלל, על האיסלאם, ועל הנצרות, ובינינו – גם לא על היהדות.

והתוצאה היא שהבו[ג]רים הם גם בורים בנושאים רבים.

אז אולי ישנו דבר אחד שמערכת ההוראה כן מצליחה לחנך אליו: לבורות כאידיאולוגיה.

היא מפנימה את הרעיון שלא צריך לדעת שום דבר על האיסלאם ועל הנצרות.

כן, וגם על היהדות. וגם על דברים רבים נוספים.

אני זוכר איזו סערה חילונית קמה, לפני שנים, כאשר מורה לספרות ניסה ללמד איזשהם פיוטים מהתפילות.

כאילו כל מי שלומד משהו מייד ממיר את דתו או מתחרד.

או מתחלן, אם הוא לומד פרק בביולוגיה.

אסור ללמוד. אסור לדעת.

האם זו מורשת האיסור לאכול מעץ הדעת?

ראיתי ברחוב משהו מצחיק (6)

או אולי דווקא עצוב. המצחיק והעצוב קשורים זה בזה. רק הבדל של נקודת מבט.

ישנן, פה ושם ברחובות מזכרת בתיה, תיבות דואר אדומות. מי שרוצה לשלוח מכתב, יכול להכניסו בחריץ שבתיבה. הדוור ירוקן את התיבה בזמן כלשהו, ויקח אותו לתחנת המיון. על התיבה אמור להיות שלט המציין את שעות הריקון. זה מידע שיכול להיות חשוב לשולחי המכתבים –  כדי שידעו מתי כדאי להכניס את המכתב. במזכרת בתיה השולחים לא ידעו.

הנה הסיבה לכך, השלט על התיבה שליד סניף הדואר במזכרת בתיה, בשדרות אליהו: לקרוא את ההמשך »

עיר או מושבה

השאלה הזאת, אם מזכרת-בתיה היא עיר או מושבה, עלתה פעמים רבות בהקשרים ופורומים שונים.

המשמעות הנסתרת מאחורי השאלה היא
מושבה – טובה, עיר – רעה,
או
מושבה – חיים אידיליים, עיר – גיהינום של סבל,
ולכן
אם אתה אומר שמזכרת היא עיר – אתה רשע זדוני הרוצה רק להרע לנו,
אם אתה אומר שמזכרת היא מושבה – אתה אהוב נפשנו.

האם באמת זה כך? לקרוא את ההמשך »

שימור, שימור

ברשימה קודמת, על מכשולים להולכי רגל ברחובות מזכרת-בתיה, סיפרתי גם על קיר מתפורר, שאבנים נופלות ממנו. ברשימה מאוחרת יותר הראיתי את המשך ההתפוררות וקורות התמיכה שהציבו לקיר.

הקיר הזה, של רפת מימי תחילת המושבה שנועדה לשימור הנמצאת ברחוב המייסדים, המשיך להתפורר עד שממש נוצר בו חור.

הקיר המזרחי המתמוטט אל הרחוב

ועכשיו משפצים את הרפת. המועצה המקומית הפקיעה אותה ממתחם הבית הסמוך, והמועצה לשימור אתרים התחילה לעשות בה עבודות "שימור".

פתח הרפת פונה צפונה, אל חצר הבית שמשטחו הפקיעו אותה, אבל לא צורפה לרפת רצועת קרקע שדרכה אפשר היה להכנס אליה. כדי שאפשר יהיה להכנס, צריך היה לפתוח פתח חדש. התוכנית היתה לפתוח אותו בצד המזרחי, הפונה אל חצר המוזיאון, אבל בינתיים התחיל להתפורר הקיר המערבי, הפונה אל הרחוב. אפשר היה לחשוב שישנו את התוכנית (היה לזה מספיק זמן), וכדי להקטין את הפגיעה במבנה – הרי הוא נועד לשימור – ישתמשו בקטע שנפגע לפריצת הפתח. לא, את מקום הפתח השאירו, וכבר פרצו אותו בקיר המזרחי, שהיה שלם ומקורי.

ועכשיו, זה המצב:

את הפתח המקורי בקיר הצפוני, יסגרו כי אין אליו גישה. את הקיר המערבי ישפצו, כי התמוטט בחלקו. בקיר המזרחי פורצים פתח חדש. פוגעים בשלושה קירות, שכבר לא יהיו דומים למה שהיו. רק אחד, הדרומי, נשאר במצבו המקורי.

ולזה הם קוראים שימור.

ראיתי ברחוב משהו מצחיק (3) – גן הברון

משפצים את גדר גן הברון. טייחו אותה מחדש, בטיח עיטורי, ומקשטים אותה בציורים. מי שיעבור ליד גן הברון (רח' הגורן פינת נתיב השיירות), בימים אלה, יראה את הציירים עובדים ומציירים תמונות וכתובות. הם מתאמצים לגמור את הפרוייקט לקראת פסח.

מציירים על הקיר

כל זה היה יפה וטוב לולא מישהו התבלבל קצת וקרא לגן הברון גן "על שם הברון רוטשילד": לקרוא את ההמשך »

שטויות וטעויות בכתבה על "הנפח האחרון"

הבטחתי לכתוב על הבחירות שלא היו ועל שינויי התקנון שלא הצליחו במועצה לשימור אתרים (ובקרוב אכתוב – בינתיים ריכזתי וסידרתי את המידע), אבל אתמול הגיעה לידי החוברת האחרונה (מס' 137) של "המגזין" "ארץ וטבע". כתבת השער שלו, "הנפח האחרון", שהתיימרה לעסוק גם בנפחות וגם בהיסטוריה של מזכרת בתיה, ממש קראה לתגובה.

מזמן לא נתקלתי בכתבה מלאה טעויות ושטויות רבות כל כך. גם בקשר לנפחות, גם בקשר להיסטוריה של מזכרת בתיה, גם בטקסט, וגם בכותרות התצלומים. ניכר שהכותב לא ידע הרבה על מה שכתב, וגם לא התאמץ ללמוד. אני מציע לא להסתמך על כתבה זו בשום דבר. אפילו שם הכתבה מטעה. יש בישראל יותר מנפח פעיל אחד, אם כי נכון הוא שהמקצוע בסכנת הכחדה בישראל (ואמירה זו היא אחת המעטות הנכונות בכתבה).

המצחיק הוא שבאותה חוברת עצמה מלגלג העורך (ללא שום הצדקה שהיא) על החוקרים שחשבו כי העגולשון שחור הגחון (מין של צפרדע מן החולה) נכחד, כי לא הצליחו למצוא אותו במשך יותר מחמישים שנים. באתר של "ארץ וטבע" ברשת הוא מגדיל לעשות ומטיף מוסר לעיתונות היומית שמיהרה "לצאת בכותרות המורכבות מחצאי אמיתות ומידע לא מגובש" על העגולשון ועל עניין נוסף.

אחרי הכתבה הזאת, אינני חושב שאשוב לעיין בחוברת כלשהי של כתב העת הזה. הוא איבד, בעיני, את כל אמינותו.

שרת החקלאות מול הפחיה – האירוניה *

איזה כבוד. שרת החקלאות, הגברת אורית נוקד, ביקרה היום במזכרת בתיה.

לפנות ערב הגיעה לבקר גם במוזיאון המושבה במקום, וביקרה גם בפחיה, זה המבנה שאת היתר הבניה עבורו קיבלו בזיוף ומירמה. משהו על הפרשה סיפרתי כבר ברשימה קודמת.

הביקור איננו צריך להפתיע. משרד החקלאות העניק לפרוייקט הזה מאות אלפי שקלים. אני מנחש שהמועצה המקומית רוצה לחלוב ממנו עוד. שרת החקלאות רוצה להתבשם במה שנדמה לה כי הוא פרוייקט של שימור היסטורי (אבל לאמיתו של דבר רק כאילו שימור כאילו היסטורי). את מי מעניינת הבעיה הקטנה של עבירות על החוק, מינהל בלתי תקין, ופגיעה בשימור (מחוץ לכמה תמהונים, כמוני)?

אז נכון הוא שהמענק ניתן, והמבנה נבנה, בימי השר הקודם, אבל בכל זאת יש משהו אירוני בביקור. השרה היתה יועצת משפטית, והיא מתפארת בפעולתה "לביסוס תחום הצרכנות על עקרונות של שקיפות, הוגנות ובהירות", ככתוב באתר משרד החקלאות. והנה היא מתייצבת באתר המסמל יותר מכל את אי התקינות ואת הכיסוי הממוסד עליה.

אני בטוח שיהיה גם תצלום.

*הרשימה נקראה תחילה
"שרת החקלאות באתר הזיוף והמירמה"

העדפת צד בוועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה

משהו שקרה לאחרונה הזכיר לי פרשה מן העבר הלא כל כך רחוק – וועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה החליטה לדחות ערר שהגשתי לה.
בזה לבדו אין שום דבר ראוי לדבר עליו. לפעמים מצליחים, לפעמים לא. נכון?
לא נכון! עוררים כמוני, מן הציבור, בדרך כלל לא יצליחו!
וזה מה שראוי לדבר עליו – כך אני חושב – שוועדה הערר, האמורה להיות גוף שופט בחילוקי דעות בין שני צדדים, יש לה העדפה מראש לטובת אחד הצדדים – הצד של וועדות התכנון, ולא רק בערר שלי – זו העדפה כללית, ברוב העררים.

לא יתכן, אמרו לי ב… אקרא להם חוגים משפטיים, כשסיפרתי את זה. וועדת ערר היא "פורום מעין משפטי". לא יתכן שתהייה מוטה לטובת צד אחד.

ובכן, ייתכן. עובדה. לקרוא את ההמשך »