"1947" של אליזבת אוסברינק – ביקורת על הספר

לפני ימים אחדים גמרתי לקרוא את הספר "1947" (הוצאת אחוזת בית, 2020, במקור 2016).

קראתי ביקורות טובות. נראה ספר מסקרן. אמור להיות מבט היסטורי על שנה אחת האמורה להיות "שנה ששינתה את ההיסטוריה". המחברת היא עיתונאית וסופרת, לא היסטוריונית, אבל מי שכותב ספר היסטוריה, ישנה עליו אחריות לפחות להשתדל לספר את האמת ככל שהיא ידועה. זו ההגינות הנדרשת כלפי הקורא.

ובאמת, התברר שהוא משהו שונה מכל ספר שקראתי. מכל חודש ב-1947, שנה שהספר אמור לספר את סיפורה, היא מביאה ידיעות אחדות. חלקן מצטרף למעין תמונה, או סיפור, או תהליך בהמשכים. וזה מעניין, ולעתים אף משעשע.

אבל התברר גם שההגינות כלפי הקורא והמחוייבות לאמת אינם מתקיימים. לקרוא את ההמשך »

שני שירים ב- "1917" (הסרט), ומשמעותם

הסרט "1917", החדש מאד ומוצג עדיין בבתי הקולנוע, זכה לשבחים רבים. לדעתי מופרזים. במיוחד מפריזים בעניין הצילום הרצוף, שיוצרי הסרט מתפארים בו והתקשורת מדברת עליו, ואני חושב שהוא דווקא מפריע. לעניין זה אקדיש מילים אחדות בסוף הרשימה.

כי העניין שאני רוצה לכתוב עליו הוא שני שירים שבהם היוצרים יצקו לתוך הסרט משמעות שמעבר לעלילה, ונדמה לי שלא זכו לתשומת הלב הראויה. מעטות מהביקורות שראיתי, אף לא אחת מהביקורות בעברית, מזכירות את השירים האלה ועומדות על משמעותם. לא את כל הביקורות ראיתי, אז אם מישהו הזכיר אותם, אני מקווה שיסלח לי.

הסרט מראה את זוועות מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", דרך עיני שני חיילים בריטים שמשימתם היתה להעביר פקודה דחופה ליחידה אחרת דרך אזור שנמצא בשליטת הגרמנים. זוועות המלחמה הזאת מומחשות באופן אפקטיבי, בדרך שבחרו יוצרי הסרט, אבל הרפתקאות שני השליחים כשלעצמן אינן אומרות דבר בעל משמועת רחבה יותר. את זה עושים יוצרי הסרט באמצעות אותם שני שירים, והערה קצרה של קצין, לקראת סוף הסרט.

את השיר הראשון דיקלם הגיבור, החייל הבריטי המנסה להשלים את המשימה לבדו אחרי שחברו נהרג. בעיר הרוסה ובוערת הוא בורח, לתוך בית חרב, מחיילים גרמנים שרדפו אחריו. הוא פוגש שם אישה צעירה ועל ידיה תינוקת שמצאה נטושה. החייל נותן להן את כל המזון שהיה לו, מנסה לשעשע קצת את התינוקת, לפני שהוא ממשיך בדרכו, ומדקלם לה שיר. אבל במקום שיר הילדים הצפוי, הוא מדקלם במפתיע לקרוא את ההמשך »

השיר והשתנות האקלים

השתנות האקלים כבר ידועה לכל כעובדה.

חווינו אותה, ממש בימים אלו, בישראל – בהצפות מרתפי חניה, ובאוסטרליה – במאות שרפות יער.

והאנושות – מתעלמת במידה רבה מהאותות, ומקדישה מאמצים רבים יותר לשעשועים אלקטרוניים.

והנה, שני קטעי שיר משנים עברו, שנעשו, לדעתי, משמעותיים למתרחש:

האחד, "דבר" של ח"נ ביאליק, 1904:

פְּתַח אֵפוֹא אַתָּה אֶת-פִּיךָ, נְבִיא הָאַחֲרִית,

וְאִם יֶשׁ-עִמְּךָ דָבָר – אֱמֹר!

וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת –

אֱמֹר!

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ,

וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ;

וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה.

והשני, "בדרך נֹא-אמון" ב-"שירי מכות מצרים", נתן אלתרמן, 1944:

ובהכות על ראשים, כאבן,

האותות שנראו כשחוק,

ובבעור לעין-כל, כתֶבן,

אמיתות שנראו כחֹק —

…

ואפרך מתערב ברוח

עם אפרן של בירות כל דור.

הקשיבו לגרטה.

השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ג)

אינני איש ספרות. לא סופר, לא מבקר, לא חוקר. רק קורא. אבל אני מאמין שאני מבין לפחות את הדברים הפשוטים במה שאני קורא.

ואני מקווה ששכנעתי את קורא שתי רשימותי הקודמות על "ורד לאמילי", כי ברור לחלוטין, מתוך הדברים הפשוטים שבסיפור, שאמילי לא ישנה לצד גופתו של אהובה המת, וכי אין בסיס להאשמתה בהרעלתו. אם כך, החידה האמיתית בסיפור הזה, היא איך נולד ואיך התקבל והתקבע הרעיון של אשמתה ברצח ובנקרופיליה.

כפי שכבר סיפרתי בחלק הראשון של רשימתי, הופתעתי כבר בדבר הראשון שמצאתי ברשת על הסיפור — המאמר של א"ב יהושע, שציטטתי ממנו בתחילת רשימתי. אחרי שזה עורר את סקרנותי, ההפתעה עוד גדלה בשפע שמצאתי ברשת על הסיפור, כמובן באנגלית, וזה רק מעט ממה שיש, ולי אין גישה אליו. אמרו עליו שהוא הסיפור המנותח ביותר של פוקנר — כבר בשנות ה-70 מנו יותר ממאה מאמרים עליו. רבים מאלה שראיתי מציגים ניתוחים ספרותיים הנשגבים מהבנתי, מחמת בורותי בתורת הסיפרות. להגנתי אומר כי סיפורים נכתבים למען הקורא הרגיל, ולא למומחים לסיפרות. לכן מותר לי, למרות בורותי בתורת הסיפרות, ואולי דווקא בזכותה, לנסות להבין מה קרה שם, בעולם של הסיפור, בעזרת ההגיון העובדתי והשכל הישר של קורא פשוט.

תחילה הפתיע אותי הרעיון שאמילי ישנה לצד גופת אהובה הנרקבת ארבעים שנה. מאין זה בא? הרעיון הזה נראה לי לא רק בלתי סביר מבחינה אנושית, אלא פשוט לא מתיישב עם העובדות המסופרות. קראתי שוב את הסיפור, לקרוא את ההמשך »

השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ב)

אז נתחיל לחקור ולברר מה קרה שם, בסיפור.

והחקירה הזאת די מייגעת, הקריאה הדקדקנית בפרטים הקטנים, העובדתיים, ללא מרחב למעוף הדמיון הפסיכולוגיסטי. ראו הוזהרתם. אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו.

ואתחיל בגילוי הגופה, בזירת התגלותה, שהיא גם זירת מותה, כפי שהמספר מתאר אותה. המספר השתתף במעמד הזה, לכן נוכל לקבל את העובדות שבתיאורו כעובדות אובייקטיביות או כהתרשמויות אותנטיות. והמשימה שלנו, כחוקרים, היא להפריד בין השניים, כדי להסתמך רק על העובדות.

הנה התיאור העובדתי במלואו. הפרק החמישי, האחרון בסיפור, מוקדש לתיאור זה. בפרק זה, בצירוף הפיסקה האחרונה של הפרק הקודם (בתרגום ליאורה הרציג, 2018, מאתרה ברשת "לשון-אל-לשון", וברשותה). סילקתי כל תיאור של הלך נפש, דמיון, השערה או שירה, והשארתי את העובדות וההתרשמויות העובדתיות. את הפרק המלא, לוודא שלא השמטתי שום עובדה, תוכלו לראות באתר של ליאורה הרציג:

"היא [אמילי] מתה באחד מחדרי הקומה התחתונה לקרוא את ההמשך »

השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (א)

הסיפור "ורד לאמילי" של ויליאם פוקנר (William Folkner – A Rose for Emily), ידוע למדי. הוא נחשב לאחד מהטובים בסיפוריו, ותורגם לעברית פעמים אחדות. ברשת אפשר למצוא אותו גם בעברית, בתרגומה של ליאורה הרציג, 2018, באתרה ברשת "לשון-אל-לשון". תרגום מצויין, לדעתי, והביקורת היחידה שלי עליו היא שהייתי מעדיף שתקרא ליסוד הרעיל ארסן בשם המקובל כיום, "ארסן", במקום בשם הארכאי "זרניך". ואגב, השם הפרסי העתיק "זרניך" הוא הוא המקור האטימולוגי של "ארסן" העכשווי.

למרות זאת שהוא סיפור ידוע של סופר ידוע, מלפני כתשעים שנה, השייך כבר לקלסיקה האמריקאית, קראתי אותו לראשונה רק לפני זמן קצר. חיפשתי ברשת וקראתי מעט גם עליו, וכתבו עליו הרבה, באנגלית כמובן, וגם בעברית מצאתי משהו. ובמה שמצאתי, היתה הפתעה גדולה.

אבל לפני שאמשיך, הנה תקציר העלילה:

הסיפור מתחיל בגופה ונגמר בגופה לקרוא את ההמשך »

אל זמן אחר ואל ארץ לא-נודעת – הילדה איילת עם השמשיה הכחלחלת

וּבְקוֹל שׁוֹרֶקֶת הָרַכֶּבֶת, וְאַיֶּלֶת הוֹי נוֹסַעַת
לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

השורה האחרונה הזאת

לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

היא מה שרציתי לכתוב עליו. זו הבריחה האולטימטיבית, בדמיון, ממציאות החיים הקשה. קשה באמת או רק נתפסת כקשה באופן סובייקטיבי, זה לא משנה. מי אינו מרגיש לפעמים שהיה רוצה לברוח, בספר, בסרט, בדמיון? איילת היא כולנו, במובן זה.

מי היה חושב שאכתוב משהו על סיפרות? מורי בביה"ס בוודאי היו מופתעים. אבל הנה, אני כותב. אני משער שאכתוב עוד, מפעם לפעם.

כי לקרוא ספר, לפעמים זו הרפתקה. אני מתכוון לא להשתתפות החווייתית בהתרחשויות שבתוכן הספר או הסיפור, אלא בהבנה חדשה, בפתח שנפתח לעולם חדש לי, שנגלים לי מתוך אותו ספר או סיפור. כאן זה שיר, וזו ההבנה החדשה של השיר המוכר הזה, שברצוני לשתף אותה עם מי שיגיע, אם יגיע מישהו, אל הרשימה הזאת. לקרוא את ההמשך »