תיקון מערכת ההוראה (6) – העתיד (ב) – מה אנחנו יודעים עליו ומה משמעותו להוראה

ומה יהיה העתיד בעוד שלושים שנה ויותר?

הדבר החשוב ביותר שאנחנו יודעים על העתיד הוא שאיננו יודעים מה יהיה. זה נראה, אולי, כפרדוקס, אבל לדעתי זו ידיעה חשובה מאד למערכת ההוראה. היא נראית כמובנת מאליה עד שאין צורך להזכיר אותה, אבל מה שכנראה לא מובן מאליו הוא שיש ממנה מסקנות חשובות לשאלות מה צריך ללמוד, ואיך צריך לבנות את תוכנית הלימודים.

וזה די פשוט. מאחר שאיננו יודעים מה יהיה, ולכן איננו יכולים להתאים את תוכנית הלימודים לעתיד מסויים, חלק מהפתרון לשאלת תוכניות הלימוד הוא גיוון. אם תוכניות הלימודים תכוונה לעתיד מסויים, ויתממש עתיד אחר, לא יהיה אף אחד שלמד באופן מתאים. אם תוכניות הלימודים תהיינה שונות, בתוכן ובגישה, בבתי ספר שונים או בכיתות שונות, אז אפשר לקוות כי לפחות חלק מהתלמידים ילמדו לפי תוכנית מתאימה. בגיוון אין שום דבר חדש, הוא קיים גם כיום, כמגמות או מקצועות בחירה.

החלק השני של הפתרון הוא ללמוד יותר לימודים בסיסיים מלימודים אופנתיים או "עכשווים". זה נראה אולי כפרדוקס, כשמדברים על לימוד למען העתיד, אבל זה לא. הפיזיקה הבסיסית, לדוגמה, לא תשתנה אף אם תשתנה הטכנולוגיה, או הבנתנו את הקוסמוס או החלקיקים האלמנטריים, הנמצאים בחזית המחקר. וזה נכון לכל תחום, מביולוגיה ועד ספרות.החלק הבסיסי בכל תחום ידע משתנה פחות מהחלקים "המתקדמים", ותורם יותר להבנה.

למרות ההכרזה הקודמת על אי ידיעת העתיד, ישנם דברים אחדים שאפשר לומר לגביו בוודאות, כי אנחנו מכירים את התהליכים העוברים על כדור הארץ כיום, ויכולים לחזות את המשכם, חלקם בודאות רבה למדי, וחלקם פחות. יתכן גם שישנם תהליכים שעדיין לא גילינו. אז נכון הוא שישנה אי וודאות לגבי העתיד, אבל ישנם גם דברים שאפשר לומר בביטחון. החשוב ביותר בהם, לדעתי, הוא שהלחץ הסביבתי על כדור הארץ ימשך. כיום כבר ברור כי האנושות לא תצליח להקל את הלחץ על הסביבה, לפחות לא בעשר-עשרים השנים הבאות.

ההשתנות האקלימית הגלובלית הצפויה היא הקשה ביותר מבין הבעיות הסביבתיות הרבות שעומדת לפני האנושות, לדעת רבים, וככל שאפשר לראות, האנושות בכלל לא רוצה להתאמץ באמת כדי להקטין אותה. איש אינו יודע בדיוק או באופן שלם מה עומד לקרות, אבל הכיוון שהשתנות האקלים הולכת אליו, וכמה מההשלכות המיידיות של זה, כבר ברורים למי שמוכן להתעניין, וברור שתנאי האקלים, והשפעותיהם הגלובליות והמקומיות, יהיו קשים משאנחנו מכירים. אנחנו כבר רואים את התוצאות באופן דרמתי בטמפרטורות קיצוניות, בעוצמה של הוריקנים וטייפונים, בשרפות ענק, בעליית פני הים, ובהעלמות קרחונים, אם למנות רק את חלקן של התוצאות הישירות. את התוצאות המשניות, אבל לא משניות בחשיבותן, אפשר רק לנחש.

לכן, הדוחות החשובים ביותר, כיום, של תחזיות העתיד, הם

הדוח האחרון של IPCC (הפאנל הבינלאומי להשתנות האקלים) – על התחממות גלובלית של 1.5 מעלות. זו מידת ההתחממות שכנראה כבר אי אפשר לעצור.

ההערכה האקלימית הלאומית הרביעית (של ארה"ב). כי מה שקורה בארה"ב משפיע על כל העולם.

ואם האנושות כן תצליח להתאמץ במטרה של הפחתת השתנות האקלים, המאמץ הזה עשוי להיות קשה גם הוא, וכרוך בוויתורים רבים על נוחות חיים הנראית, כיום, מובנת מאליה.

בעיות סביבתיות אחרות שכבר ברור כי הן חשובות הן הזיהום הסביבתי, התדלדלות משאבי טבע, התפשטות מינים פולשים של בעלי חיים וצמחים מצד אחד, והכחדת מינים רבים מצד שני. על כל אלה ועוד כבר כתבו הרבה. אין לי כל כוונה להרחיב. כל מתעניין יכול לעשות זאת בכוחות עצמו. לענייננו כאן, הפרטים אינם חשובים.

לכל זה ישנן ארבע גישות-תגובה שאנשים מחזיקים בהן.

הכחשה: זה לא קורה. מדענים ממציאים את זה כדי לקבל תקציבי מחקר, או כדי לפרסם מחקרים. זו לא תוצאה של הפעילות האנושית. כדור הארץ גדול מכדי שנוכל להשפיע עליו.

תקווה: יש עדיין זמן. היצירתיות האנושית, המדע, הטכנולוגיה והכלכלה, ימצאו פתרונות שיאפשרו לאנושות להתמודד עם הבעיות שתתעוררנה, ולהמשיך להתקיים באיכות חיים משביעת רצון.

דאגה: האזהרות והתחזיות של המדע תתממשנה. צריך להזהיר ולהסביר. אנחנו חייבים לשנות את אורחות חיינו, כדי להפחית את ההתחממות הגלובלית, את הזיהום, וכן הלאה, אחרת יבוא עלינו אסון.

התעלמות: זו הגישה הנפוצה ביותר. שמענו, הוזהרנו, אבל איננו רואים שמתרחש משהו מזה. הכל נמשך כרגיל, השמש תזרח גם מחר, ובינתיים ישנם לנו עניינים דחופים יותר.

מה באמת יקרה, איננו יודעים בדיוק. ברור, לפחות אמור להיות ברור, שכאשר כל המדענים, למעשה, מתריעים על סכנות, לא נכון יהיה להתעלם מדבריהם, בוודאי לא להכחיש אותם. אבל, מאחר שרוב מדינות העולם מתעלמות מתחזיות המדע, הסיכויים רבים לכך שהתחזיות הפסימיות תתממשנה, במידה זו או אחרת, ואז …

"בְּהַכּוֹת עַל רָאשִׁים, כְּאֶבֶן,
הָאוֹתוֹת שֶנִרְאוּ כִּשְׂחוֹק,
וּבִבְעוֹר לְעֵין-כֹּל, כְּתֶבֶן,
אֲמִיתּוֹת שֶׂנִּרְאוּ כְּחוֹק —

וְאֶפְרֵךְ [נא-אמון] מִתְעָרֵב בָּרוּחַ
עִם אֶפְרָן שֶׁל בִּירוֹת כָּל דּוֹר [שחרבו]."
(נתן אלתרמן, "בדרך נֹא-אָמוֹן", ב"שירי מכות מצרים", 1944)

הדברים האלה שקראתי במקרה לאחרונה, נראו לי קולעים לענייננו כאן. אלא שבעניין הסביבתי הגלובלי שאנחנו דנים בו, זה יקרה בכל העולם, לא רק בעיר אחת או ארץ אחת, שנא-אמון מסמלת. באיזור מוגבל, אסונות סביבתיים כבר קרו, ותרבויות כבר קרסו.

אז מה תהיינה התוצאות בפועל של השתנות האקלים, ושל ההשתנות בתחומים אחרים, אינני יודע. אולי תתממש התקווה, והאנושות תסתגל אליהן ללא קשיים רבים, ואולי לא. אבל מבחינת מערכת ההוראה זה לא משנה. מספיק שהחשש קיים. מערכת ההוראה חייבת לתת לדור הבא את הידע הדרוש כדי להבין מה קורה ומה עלול לקרות. צריך ללמוד, ברמה בסיסית, על העולם, על המערכות הטבעיות המשתנות, ואת מה שראוי לדעת כדי להבין אותן ברמה בסיסית. גם זה הרבה, ובוודאי הרבה יותר משלומדים עכשיו.

אבל אנשים "רגילים" צריכים להבין את העולם ברמה בסיסית. כדי לחקור, לחזות, לתכנן פתרונות לבעיות סביבתיות, צריך ללמוד עוד שנים רבות, אבל הציבור צריך להבין ברמה בסיסית את מה שהמומחים, המדענים, המהנדסים אומרים, ואיך הגיעו למסקנותיהם. המומחים יכולים להעלות הצעות, אבל מי שמחליט מה נכון לעשות הוא הציבור, דרך המערכת הפוליטית ואמצעי התקשורת (המשתנים גם הם). והציבור, המקבל את המידע העדכני, יחד עם שטויות ומידע כוזב, דרך אמצעי התקשורת, צריך לדעת מספיק, ולהבין את העולם במידה מספקת, כדי לגבש דעה מבוססת ולהזהר מפסיאודו-מדע ומתעמולה כוזבת. זה קשה. צריך לדעת הרבה, ללמוד הרבה, לא כל הציבור יוכל להגיע לזה, אבל כדי שלפחות השכבה המשכילה תוכל לעשות את זה, זו חייבת להיות אחת המטרות של מערכת ההוראה – להבין את העולם.

וההשתנות של העולם אינה מוגבלת לסביבה הפיזית. העולם הדמוגרפי-חברתי-כלכלי-פוליטי-מדיני משתנה לנגד עינינו במידה ובמהירות שלא חשבנו עליהן לפני שלושים שנה, שם (אם לא קודם) נמצאת עדיין, מבחינה מחשבתית, מערכת ההוראה. היסטוריה למשל. לימודי ההיסטוריה בבתי הספר עדיין מוגבלים בעיקרם, לסביבת הים התיכון, העולם של רומא העתיקה, בצירוף, אולי, ארה"ב, שהצטרפה לעולם הזה לפני כמאה שנה, במלחמת העולם הראשונה.

ובינתיים, מצד אחד, המהגרים מהעולם המוסלמי מתרבים באירופה הנוצרית והשפעתם גוברת, ומהצד השני עולה סין כמעצמה כלכלית-מדינית גלובלית. ושוב, איננו יודעים מה תהיינה התוצאות במפורט או בטווח הארוך, אבל אנחנו יודעים שאלה כבר כוחות הפועלים בעולם, ומשפיעים עלינו כאן, וכוחם הולך וגובר.

כדי להבין את העולם, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, צריך לדעת על העולמות האלה, על הרקע ההיסטורי, ועל התפיסות הדתיות-חברתיות שלהם. לפחות משהו. להסתגרות של מערכת ההוראה מפני כל נושא זר יש רקע היסטורי, אבל היא טפשית ומסוכנת לעתידנו. לא כל מי שלמד משהו על איסלם ונצרות, היריבים המסורתיים (והאקטואליים) של היהדות, רץ להתאסלם או להתנצר. קרוב לוודאי שלהפך. בקיצור, צריך ללמוד על כל זה.

ובמקביל לכל זה מתפתחת הטכנולוגיה, והחשובה שבהן, ככל הנראה, היא טכנולוגיית המידע, שכבר משפיעה על חיי כל אחד מאתנו בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה, ובאופן אישי. ואם זה נראה למישהו מופרז, ראוי שילמד מעט יותר על כך. וראוי שכל תלמיד ידע מעט יותר על כך.

"השורה התחתונה", המסקנה של כל זה, לגבי מערכת ההוראה, היא שצריך ללמוד יותר, ז"א ללמד יותר. יותר נושאים בסיסיים ופחות אופנתיים. יותר על העולם. כל תלמיד צריך ללמוד יותר, אלה שמסוגלים לכך צריכים ללמוד עוד יותר, ואפשר להרחיב עוד יותר את הידע הקיבוצי, מעבר ליכולת הלימוד של תלמיד אחד, ע"י גיוון, גיוון תוכניות לימוד ומוסדות הוראה.

 

מודעות פרסומת

רחוב רוטשילד – הקטע המשופץ

המועצה המקומית של מזכרת בתיה שיפצה קטע נוסף של רחוב רוטשילד – הרחוב הראשי הישן. השיפוץ ממש בסופו, ועד כמה שהבנתי, הוא יפתח היום, לקראת יום העצמאות, אם כי כנראה שעבודות כלשהן עדיין לא ממש נגמרו. עכשיו אפשר להסתכל ולראות מה קיבלנו.

להיבט מסויים של השיפוץ הזה כבר הקדשתי שתי רשימות :
בראשונה סיפרתי על קווי המתח הגבוה לאורך הרחוב, וכי המועצה המקומית מבקשת, כהקלה בהיתר הבניה הדרוש לשיפוץ הרחוב, שלא להטמין אותם בקרקע כפי שהתב"ע מחייבת
בשניה העליתי את המחשבה שדחו את השיפוץ, עקב התעניינות התושבים בהטמנת הקווים, וטעיתי.

מה עשו בקווי המתח הגבוה? השאירו אותם כקווים עיליים. כשאמרו לי כי החליטו למשוך את התוכנית, הכוונה לא היתה לדחות את השיפוץ, אלא רק לבטל את הבקשה להקלה. במילים אחרות – להשאיר את הקווים העיליים כעיליים בלי לעבור את ההליכים הדרושים לקבלת היתר להשאיר אותם כעיליים.

אז מה קרה כאן? לקרוא את ההמשך »


סע לשלום ואת המדרכה חסום

מזכרת בתיה 2013-02-21-1200

היום במזכרת בתיה


חסמים ומפגעים במרחב הציבורי – עדכון

סיפרתי כאן בעבר על חסמים ומפגעים ברחובות מזכרת-בתיה. הנה עדכון קצר ומאוחר (הייתי עסוק בעניינים אחרים):

הגרוטאות במדרכה
מי שערם את הערימה שהראיתי, המשיך לפנות את הגרוטאות מביתו אל המדרכה גם בימים הבאים (שימו-נא לב לפח האשפה העומד בגאווה על המדרכה באמצע הערימה):

לקרוא את ההמשך »


חסמים ומפגעים במרחב הציבורי יש גם לנו

הראו לי, לפני זמן-מה, סקר של מכשולים ברחוב, שנעשה בתל-אביב לפני כשנה. "מפגעים וחסמים במרחב הציבורי" קראו לזה. דוח הסקר מסביר מדוע חשוב ללכת ברגל, ומדוע חשוב שהמרחב הציבורי יתאים להליכה נוחה ובטוחה. מטרתו, כמובן, להפחיתם. אני מסכים עם כל מילה.

אני חושב שבעניין המפגעים והחסמים, מזכרת בתיה בתיה איננה נופלת מת"א. גם כאן אין בהם מחסור. גם כאן כדאי להפחית אותם, ולא נראה שמישהו מנסה לעשות משהו לשם כך. בכל זאת ישנם הבדלים אחדים. אם בת"א חוסמים את המדרכות קטנועים, כאן, במ"ב, אלה מכוניות. ברמזורים, לעומת זאת , כאן אין צורך להמתין.

הנה דוגמאות מקומיות אחדות למכשולים להליכה במדרכה. את התצלומים האלה צילמתי בקטע הליכה של פחות מ- 200 מטרים. זו רק דוגמה קטנה למה שאפשר לראות:

גרוטאות חוסמות את המדרכה (מה חשב מי שהשליך אותן כאן?)

לקרוא את ההמשך »


מרגרט אטווד והסביבה (2)

אם כבר כתבתי על דיעותיה של מרגרט אטווד על בעיות הסביבה, הנה עוד משהו שמצאתי – קטע בספרה "עין החתול".

הדמות המרכזית בספר היא אישה בשנות החמישים שלה. הזמן הוא סוף שנות השמונים של המאה העשרים. היא נזכרת בדברי אביה האנטומולוג (חוקר חרקים, כמו אביה של הסופרת), בילדותה:

"אני נזכרת בישיבה אל שולחן האוכל, עם קורדיליה, ובאזהרותיו השוטפות [של אבא שלי] מעל לראשינו, המים המזוהמים, העצים המורעלים, מין אחר מין מחוסל כמו נמלים תחת נעל כבדה. לא ראינו בדבריו נבואות. הם נראו לנו משעממים בזמנו, סוג של רכילות מבוגרים שאינה מענייננו. עכשיו הכל התגשם, רק גרוע יותר. אני חיה בתוך הסיוט שלו, והעובדה שאיננו נראה לא עושה אותו לממשי פחות. עדיין אפשר לנשום את האוויר, אבל לכמה זמן?"

הספר עוסק, אני חושב, בעיקר בנוכחות העבר בהווה האישי, לא במצב הסביבה. רוב הפיסקה משתלב בזה היטב, רק האמירה על עתיד האויר נראית כאן חריגה. היא עושה את הקטע הזה להערה צדדית אמיתית, של מרגרט אטווד, על מצב הסביבה.

תרגום של יעל אכמון שיצא לאחרונה (2011). הספר המקורי יצא לאור ב-1988.


מרגרט אטווד ואיכות הסביבה

 הסופרת הקנדית הידועה, מרגרט אטווד, בראיון של צליל אברהם בידיעות אחרונות לפני כשלושה שבועות, חוותה דעה מעניינת על מה שקורה בישראל (7 לילות, 9 בדצמבר 2011). בין השאר העירה הערה נבונה מאד על העתיד: "סכסוכים פוליטיים איזוריים, … דומים היום מהרבה בחינות לילדים שרבים בחצר בית הספר בלי לשים לב לבריונים הענקים שצועדים לכיוונם – מחסור במים, התחממות האקלים ואכלוס יתר. אי אפשר לנצח את הכימיה והפיסיקה לנצח. … עולם שנשלט על ידי הודו, סין, ברזיל ורוסיה יהיה שונה מאד מזה שנשלט על ידי ארה"ב.".

מה שהיה מענין כל כך בהערה הזאת, שמעבר לעולמה האישי ולעולם הספרות, הם שני דברים. האחד הוא עד כמה איננה מבינה את הסכסוך של מדינת ישראל עם סביבתה. היא רואה את הסכסוך כמריבה של ילדים בבית הספר, בלי להבין את מהותו ועומקו של הסכסוך. הבנה פטרונית מוטעית כזו שולטת בכל ארצות "המערב", המשתייכות לתרבות המערב-אירופית-נוצרית.

הדבר המעניין השני, והחשוב יותר, הוא התזכורת לשינויים הגלובליים הגדולים, הסביבתיים-אקולוגיים והמדיניים-כלכליים, העתידים להשפיע לא רק על ישראל ושכנותיה כמדינות, אלא על כל אחד מאתנו באופן אישי, שינויים שאת חשיבותם היא מבינה היטב. לקרוא את ההמשך »