רחוב רוטשילד – הקטע המשופץ

המועצה המקומית של מזכרת בתיה שיפצה קטע נוסף של רחוב רוטשילד – הרחוב הראשי הישן. השיפוץ ממש בסופו, ועד כמה שהבנתי, הוא יפתח היום, לקראת יום העצמאות, אם כי כנראה שעבודות כלשהן עדיין לא ממש נגמרו. עכשיו אפשר להסתכל ולראות מה קיבלנו.

להיבט מסויים של השיפוץ הזה כבר הקדשתי שתי רשימות :
בראשונה סיפרתי על קווי המתח הגבוה לאורך הרחוב, וכי המועצה המקומית מבקשת, כהקלה בהיתר הבניה הדרוש לשיפוץ הרחוב, שלא להטמין אותם בקרקע כפי שהתב"ע מחייבת
בשניה העליתי את המחשבה שדחו את השיפוץ, עקב התעניינות התושבים בהטמנת הקווים, וטעיתי.

מה עשו בקווי המתח הגבוה? השאירו אותם כקווים עיליים. כשאמרו לי כי החליטו למשוך את התוכנית, הכוונה לא היתה לדחות את השיפוץ, אלא רק לבטל את הבקשה להקלה. במילים אחרות – להשאיר את הקווים העיליים כעיליים בלי לעבור את ההליכים הדרושים לקבלת היתר להשאיר אותם כעיליים.

אז מה קרה כאן? לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

סע לשלום ואת המדרכה חסום

מזכרת בתיה 2013-02-21-1200

היום במזכרת בתיה


חסמים ומפגעים במרחב הציבורי – עדכון

סיפרתי כאן בעבר על חסמים ומפגעים ברחובות מזכרת-בתיה. הנה עדכון קצר ומאוחר (הייתי עסוק בעניינים אחרים):

הגרוטאות במדרכה
מי שערם את הערימה שהראיתי, המשיך לפנות את הגרוטאות מביתו אל המדרכה גם בימים הבאים (שימו-נא לב לפח האשפה העומד בגאווה על המדרכה באמצע הערימה):

לקרוא את ההמשך »


חסמים ומפגעים במרחב הציבורי יש גם לנו

הראו לי, לפני זמן-מה, סקר של מכשולים ברחוב, שנעשה בתל-אביב לפני כשנה. "מפגעים וחסמים במרחב הציבורי" קראו לזה. דוח הסקר מסביר מדוע חשוב ללכת ברגל, ומדוע חשוב שהמרחב הציבורי יתאים להליכה נוחה ובטוחה. מטרתו, כמובן, להפחיתם. אני מסכים עם כל מילה.

אני חושב שבעניין המפגעים והחסמים, מזכרת בתיה בתיה איננה נופלת מת"א. גם כאן אין בהם מחסור. גם כאן כדאי להפחית אותם, ולא נראה שמישהו מנסה לעשות משהו לשם כך. בכל זאת ישנם הבדלים אחדים. אם בת"א חוסמים את המדרכות קטנועים, כאן, במ"ב, אלה מכוניות. ברמזורים, לעומת זאת , כאן אין צורך להמתין.

הנה דוגמאות מקומיות אחדות למכשולים להליכה במדרכה. את התצלומים האלה צילמתי בקטע הליכה של פחות מ- 200 מטרים. זו רק דוגמה קטנה למה שאפשר לראות:

גרוטאות חוסמות את המדרכה (מה חשב מי שהשליך אותן כאן?)

לקרוא את ההמשך »


מרגרט אטווד והסביבה (2)

אם כבר כתבתי על דיעותיה של מרגרט אטווד על בעיות הסביבה, הנה עוד משהו שמצאתי – קטע בספרה "עין החתול".

הדמות המרכזית בספר היא אישה בשנות החמישים שלה. הזמן הוא סוף שנות השמונים של המאה העשרים. היא נזכרת בדברי אביה האנטומולוג (חוקר חרקים, כמו אביה של הסופרת), בילדותה:

"אני נזכרת בישיבה אל שולחן האוכל, עם קורדיליה, ובאזהרותיו השוטפות [של אבא שלי] מעל לראשינו, המים המזוהמים, העצים המורעלים, מין אחר מין מחוסל כמו נמלים תחת נעל כבדה. לא ראינו בדבריו נבואות. הם נראו לנו משעממים בזמנו, סוג של רכילות מבוגרים שאינה מענייננו. עכשיו הכל התגשם, רק גרוע יותר. אני חיה בתוך הסיוט שלו, והעובדה שאיננו נראה לא עושה אותו לממשי פחות. עדיין אפשר לנשום את האוויר, אבל לכמה זמן?"

הספר עוסק, אני חושב, בעיקר בנוכחות העבר בהווה האישי, לא במצב הסביבה. רוב הפיסקה משתלב בזה היטב, רק האמירה על עתיד האויר נראית כאן חריגה. היא עושה את הקטע הזה להערה צדדית אמיתית, של מרגרט אטווד, על מצב הסביבה.

תרגום של יעל אכמון שיצא לאחרונה (2011). הספר המקורי יצא לאור ב-1988.


מרגרט אטווד ואיכות הסביבה

 הסופרת הקנדית הידועה, מרגרט אטווד, בראיון של צליל אברהם בידיעות אחרונות לפני כשלושה שבועות, חוותה דעה מעניינת על מה שקורה בישראל (7 לילות, 9 בדצמבר 2011). בין השאר העירה הערה נבונה מאד על העתיד: "סכסוכים פוליטיים איזוריים, … דומים היום מהרבה בחינות לילדים שרבים בחצר בית הספר בלי לשים לב לבריונים הענקים שצועדים לכיוונם – מחסור במים, התחממות האקלים ואכלוס יתר. אי אפשר לנצח את הכימיה והפיסיקה לנצח. … עולם שנשלט על ידי הודו, סין, ברזיל ורוסיה יהיה שונה מאד מזה שנשלט על ידי ארה"ב.".

מה שהיה מענין כל כך בהערה הזאת, שמעבר לעולמה האישי ולעולם הספרות, הם שני דברים. האחד הוא עד כמה איננה מבינה את הסכסוך של מדינת ישראל עם סביבתה. היא רואה את הסכסוך כמריבה של ילדים בבית הספר, בלי להבין את מהותו ועומקו של הסכסוך. הבנה פטרונית מוטעית כזו שולטת בכל ארצות "המערב", המשתייכות לתרבות המערב-אירופית-נוצרית.

הדבר המעניין השני, והחשוב יותר, הוא התזכורת לשינויים הגלובליים הגדולים, הסביבתיים-אקולוגיים והמדיניים-כלכליים, העתידים להשפיע לא רק על ישראל ושכנותיה כמדינות, אלא על כל אחד מאתנו באופן אישי, שינויים שאת חשיבותם היא מבינה היטב. לקרוא את ההמשך »