תוכנית אב = "תוכנית מתאר כוללנית" למזכרת-בתיה

אני חוזר, ברשימה הזאת, לענייני מזכרת-בתיה.

אחד הדברים המתרחשים כיום, והחשובים למזכרת-בתיה, לעתידה כיישוב, הוא שמכינים לה "תוכנית מתאר כוללנית". התוכנית הזאת תוארה גם כ"תוכנית אב", אבל השם המדוייק, במערכת התכנון והבניה, הוא הראשון.

מעניין כי מבחינה פורמלית, מזכרת-בתיה כלל איננה בעלת מעמד בתהליך התכנון. מי שהזמין את התוכנית, ומסר אותה למשרד תכנון שיתכנן אותה, ומממן אותה, הוא מינהל התכנון בירושלים, שהיה במשרד הפנים, עבר למשרד האוצר, וכמדומני שחזר למשרד הפנים.

מה מידת ההשפעה של המועצה המקומית על התוכנית, לא ברור לי. מצד אחד, ראש המועצה וכמה מעובדיה היו חברים בוועדות ההיגוי והעבודה של פרוייקט התכנון, אבל נראה שיכולתם לנווט את הפרוייקט ולהשפיע עליו היתה מוגבלת. עובדה היא כי גבי גאון, ראש המועצה, כבר הכריז כי הוא עומד להתנגד לתוכנית.

עכ"פ, אני חושב שראוי כי תושבי מזכרת-בתיה, לפחות אלה שעתיד היישוב מעניין אותם, יתעניינו בתוכנית הזאת.

המתכננים הציגו את עיקרי התוכנית, בעזרת מצגת, בישיבת המועצה ב-11 באוגוסט, ואפשר לראות אותה שם, בהקלטה של הישיבה. ההצגה מתחילה כ-24 דקות מתחילת ההקלטה, בחילופי דברים לא נעימים.

ההצגה הזאת היתה חלקית מאד, ואיננה מבטאת את התוכנית כולה. לכן אני ממליץ, למתעניינים באמת, לראות את מסמכי התוכנית, כפי שהוגשו למינהל התכנון ב-23 ביולי. אפשר לראות אותה, על כל מסמכיה, באתר של מינהל התכנון. כדי לראות אותה צריך להכנס לדף איתור התוכניות שם, להכניס את מספר התוכנית, 453-0465849 , לשדה ה"מספר", ולהקיש על "סינון".


עין קַטָּם, והיכן היא?

עין קטם, מסומנת במפת סימון שבילים של הגליל העליון, מהדורת 1998, בנ"צ 23437734 ברשת ישראל החדשה. המעיין היה מסומן, ללא שם, במפות 20,000 המנדטוריות, שעכשיו אינן בידי. לא בדקתי מפות אחרות. מקור השם קטם בקיטום שם הערוץ – נחל קטמוּן, נזכרתי בו כשמיינתי תצלומים ישנים, ומצאתי תמונה שלו, שצילמתי כשהגעתי אליו לפני שנים רבות.

חיפשתי ברשת ומצאתי עליו רק את מה שכתב יואב רופא באתר "עמוד ענן":

"עין קטם … נכון לקיץ תשעו 2016, ככל הנראה מעבר לגדר הגבול החדשה. לא הצלחתי למצוא דרך להגיע אליו. בוודאות נמצא מעבר לגדר הגבול. אין גישה."

האם, בנוסף, נחסם? נסתם? יבש? זה תלוי בשאלה היכן, בדיוק, הוא נמצא. אם מקומו עכשיו בחזית הגבול – דרכים, גדרות, …,  אם, לעומת זאת, הוא נמצא במקום שהחורש לא נפגע, יתכן שגם המעיין ממשיך לנבוע לו בשקט ובלי הפרעה. אגיע לשאלה הזאת בהמשך.

נחזור לעבר. שלושה צעירים בגיל צבא, לקרוא את ההמשך »


העט והסביבה

הרבה ממה שאנחנו כותבים כיום, מה שאני כותב כרגע בבלוג זה, אנחנו מקלידים לתוך מחשב. למרות זאת, רובנו עדיין כותבים לעיתים, עם מעט ואם הרבה, בכתב יד, בעט על גבי נייר. וסתם עט, כיום, הוא עט כדורי מסוג זה או אחר.

לאוניד פקרובסקי, בסיפורו "העט" ("הארץ, תרבות וספרות", יום ששי 17 בינואר 2020. "הארץ" קורא לזה סיפור, אבל לדעתי זו יותר מסה), מספר כי הוא כותב רק בעט כדורי. בתצלום הנלוה, זה עט גֶל כדורי דק גוף ודק קו. הוא מסביר כי רק "בפורטרט האסתטי של כתב היד … טמונות התכונות הרוחניות של הסופר", ומספר כי סוג העט השפיע על כתב ידו. גם מאיר שלו סיפר כי הוא כותב בעט, אמנם בעט נובע, שהוא בוחר מבין אלה שישנם לו כמתאים ביותר למה שהוא רוצה לכתוב.

אבל לעט יש גם היבט סביבתי.

רוב העטים הכדוריים נמכרים כעטים חד-פעמיים, לפחות בישראל. כותבים, וכשהדיו נגמר – זורקים. השתמשנו רק בדיו, אבל אנחנו זורקים את כל העט, שהופך כך מניצול מיותר של משאבי טבע לפסולת הפלסטית שממלאת את העולם. תרומת העטים לפסולת קטנה משל פסולת האריזות, אריזות המזון וכל האחרות, ביחד עם הכלים החד פעמיים, אבל עדיין היא מיותרת.

בתוך רוב העטים הכדוריים יש מילוי (עוד כמה שורות אגיע לעניין סוגי העטים הכדוריים). אפשר לפרק את העט ולהוציא את המילוי. אפשר היה להכניס חדש, אם היינו יכולים לקנות אותו. אבל בחנויות וברשתות – אין. קנה עט שלם חדש. כך אנחנו זורקים לא רק את הפלסטיק של המילוי, אלא גם של גוף העט, שמיש לגמרי אבל ללא שימוש, כי בעט החדש שנקנה יהיה כלול גם גוף.

בחלק מהעטים, היחס בין כמות הדיו למשקל חלקי הפלסטיק והמתכת של העט, הוא כמו בין כמות הדלק במכונית למשקל המכונית כולה. לזרוק עט כשנגמרה הדיו זה כמו לזרוק את המכונית כשנגמר הדלק במיכל, ולקנות חדשה עם מיכל מלא. נכון שזה לא אותו המחיר ליחידה, אבל לקרוא את ההמשך »


השיר והשתנות האקלים

השתנות האקלים כבר ידועה לכל כעובדה.

חווינו אותה, ממש בימים אלו, בישראל – בהצפות מרתפי חניה, ובאוסטרליה – במאות שרפות יער.

והאנושות – מתעלמת במידה רבה מהאותות, ומקדישה מאמצים רבים יותר לשעשועים אלקטרוניים.

והנה, שני קטעי שיר משנים עברו, שנעשו, לדעתי, משמעותיים למתרחש:

 

האחד, "דבר" של ח"נ ביאליק, 1904:

פְּתַח אֵפוֹא אַתָּה אֶת-פִּיךָ, נְבִיא הָאַחֲרִית,

וְאִם יֶשׁ-עִמְּךָ דָבָר – אֱמֹר!

וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת –

אֱמֹר!

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ,

וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ;

וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה.

והשני, "בדרך נֹא-אמון" ב-"שירי מכות מצרים", נתן אלתרמן, 1944:

ובהכות על ראשים, כאבן,

האותות שנראו כשחוק,

ובבעור לעין-כל, כתֶבן,

אמיתות שנראו כחֹק —

ואפרך מתערב ברוח

עם אפרן של בירות כל דור.

 

הקשיבו לגרטה.


תיקון מערכת ההוראה (6) – העתיד (ב) – מה אנחנו יודעים עליו ומה משמעותו להוראה

ומה יהיה העתיד בעוד שלושים שנה ויותר?

הדבר החשוב ביותר שאנחנו יודעים על העתיד הוא שאיננו יודעים מה יהיה. זה נראה, אולי, כפרדוקס, אבל לדעתי זו ידיעה חשובה מאד למערכת ההוראה. היא נראית כמובנת מאליה עד שאין צורך להזכיר אותה, אבל מה שכנראה לא מובן מאליו הוא שיש ממנה מסקנות חשובות לשאלות מה צריך ללמוד, ואיך צריך לבנות את תוכנית הלימודים.

וזה די פשוט. מאחר שאיננו יודעים מה יהיה, ולכן איננו יכולים להתאים את תוכנית הלימודים לעתיד מסויים, חלק מהפתרון לשאלת תוכניות הלימוד הוא גיוון. אם תוכניות הלימודים תכוונה לעתיד מסויים, ויתממש עתיד אחר, לא יהיה אף אחד שלמד באופן מתאים. אם תוכניות הלימודים תהיינה שונות, בתוכן ובגישה, בבתי ספר שונים או בכיתות שונות, אז אפשר לקוות כי לפחות חלק מהתלמידים ילמדו לפי תוכנית מתאימה. בגיוון אין שום דבר חדש, הוא קיים גם כיום, כמגמות או מקצועות בחירה.

החלק השני של הפתרון הוא ללמוד יותר לימודים בסיסיים מלימודים אופנתיים או "עכשווים". זה נראה אולי כפרדוקס, כשמדברים על לימוד למען העתיד, אבל זה לא. הפיזיקה הבסיסית, לדוגמה, לא תשתנה אף אם תשתנה הטכנולוגיה, או הבנתנו את הקוסמוס או החלקיקים האלמנטריים, הנמצאים בחזית המחקר. וזה נכון לכל תחום, מביולוגיה ועד ספרות.החלק הבסיסי בכל תחום ידע משתנה פחות מהחלקים "המתקדמים", ותורם יותר להבנה.

למרות ההכרזה הקודמת על אי ידיעת העתיד, ישנם דברים אחדים שאפשר לומר לגביו בוודאות, לקרוא את ההמשך »


רחוב רוטשילד – הקטע המשופץ

המועצה המקומית של מזכרת בתיה שיפצה קטע נוסף של רחוב רוטשילד – הרחוב הראשי הישן. השיפוץ ממש בסופו, ועד כמה שהבנתי, הוא יפתח היום, לקראת יום העצמאות, אם כי כנראה שעבודות כלשהן עדיין לא ממש נגמרו. עכשיו אפשר להסתכל ולראות מה קיבלנו.

להיבט מסויים של השיפוץ הזה כבר הקדשתי שתי רשימות :
בראשונה סיפרתי על קווי המתח הגבוה לאורך הרחוב, וכי המועצה המקומית מבקשת, כהקלה בהיתר הבניה הדרוש לשיפוץ הרחוב, שלא להטמין אותם בקרקע כפי שהתב"ע מחייבת
בשניה העליתי את המחשבה שדחו את השיפוץ, עקב התעניינות התושבים בהטמנת הקווים, וטעיתי.

מה עשו בקווי המתח הגבוה? השאירו אותם כקווים עיליים. כשאמרו לי כי החליטו למשוך את התוכנית, הכוונה לא היתה לדחות את השיפוץ, אלא רק לבטל את הבקשה להקלה. במילים אחרות – להשאיר את הקווים העיליים כעיליים בלי לעבור את ההליכים הדרושים לקבלת היתר להשאיר אותם כעיליים.

אז מה קרה כאן? לקרוא את ההמשך »


סע לשלום ואת המדרכה חסום

מזכרת בתיה 2013-02-21-1200

היום במזכרת בתיה


חסמים ומפגעים במרחב הציבורי – עדכון

סיפרתי כאן בעבר על חסמים ומפגעים ברחובות מזכרת-בתיה. הנה עדכון קצר ומאוחר (הייתי עסוק בעניינים אחרים):

הגרוטאות במדרכה
מי שערם את הערימה שהראיתי, המשיך לפנות את הגרוטאות מביתו אל המדרכה גם בימים הבאים (שימו-נא לב לפח האשפה העומד בגאווה על המדרכה באמצע הערימה):

לקרוא את ההמשך »


חסמים ומפגעים במרחב הציבורי יש גם לנו

הראו לי, לפני זמן-מה, סקר של מכשולים ברחוב, שנעשה בתל-אביב לפני כשנה. "מפגעים וחסמים במרחב הציבורי" קראו לזה. דוח הסקר מסביר מדוע חשוב ללכת ברגל, ומדוע חשוב שהמרחב הציבורי יתאים להליכה נוחה ובטוחה. מטרתו, כמובן, להפחיתם. אני מסכים עם כל מילה.

אני חושב שבעניין המפגעים והחסמים, מזכרת בתיה בתיה איננה נופלת מת"א. גם כאן אין בהם מחסור. גם כאן כדאי להפחית אותם, ולא נראה שמישהו מנסה לעשות משהו לשם כך. בכל זאת ישנם הבדלים אחדים. אם בת"א חוסמים את המדרכות קטנועים, כאן, במ"ב, אלה מכוניות. ברמזורים, לעומת זאת , כאן אין צורך להמתין.

הנה דוגמאות מקומיות אחדות למכשולים להליכה במדרכה. את התצלומים האלה צילמתי בקטע הליכה של פחות מ- 200 מטרים. זו רק דוגמה קטנה למה שאפשר לראות:

גרוטאות חוסמות את המדרכה (מה חשב מי שהשליך אותן כאן?)

לקרוא את ההמשך »


מרגרט אטווד והסביבה (2)

אם כבר כתבתי על דיעותיה של מרגרט אטווד על בעיות הסביבה, הנה עוד משהו שמצאתי – קטע בספרה "עין החתול".

הדמות המרכזית בספר היא אישה בשנות החמישים שלה. הזמן הוא סוף שנות השמונים של המאה העשרים. היא נזכרת בדברי אביה האנטומולוג (חוקר חרקים, כמו אביה של הסופרת), בילדותה:

"אני נזכרת בישיבה אל שולחן האוכל, עם קורדיליה, ובאזהרותיו השוטפות [של אבא שלי] מעל לראשינו, המים המזוהמים, העצים המורעלים, מין אחר מין מחוסל כמו נמלים תחת נעל כבדה. לא ראינו בדבריו נבואות. הם נראו לנו משעממים בזמנו, סוג של רכילות מבוגרים שאינה מענייננו. עכשיו הכל התגשם, רק גרוע יותר. אני חיה בתוך הסיוט שלו, והעובדה שאיננו נראה לא עושה אותו לממשי פחות. עדיין אפשר לנשום את האוויר, אבל לכמה זמן?"

הספר עוסק, אני חושב, בעיקר בנוכחות העבר בהווה האישי, לא במצב הסביבה. רוב הפיסקה משתלב בזה היטב, רק האמירה על עתיד האויר נראית כאן חריגה. היא עושה את הקטע הזה להערה צדדית אמיתית, של מרגרט אטווד, על מצב הסביבה.

תרגום של יעל אכמון שיצא לאחרונה (2011). הספר המקורי יצא לאור ב-1988.