שני שירים ב- "1917" (הסרט), ומשמעותם

הסרט "1917", החדש מאד ומוצג עדיין בבתי הקולנוע, זכה לשבחים רבים. לדעתי מופרזים. במיוחד מפריזים בעניין הצילום הרצוף, שיוצרי הסרט מתפארים בו והתקשורת מדברת עליו, ואני חושב שהוא דווקא מפריע. לעניין זה אקדיש מילים אחדות בסוף הרשימה.

כי העניין שאני רוצה לכתוב עליו הוא שני שירים שבהם היוצרים יצקו לתוך הסרט משמעות שמעבר לעלילה, ונדמה לי שלא זכו לתשומת הלב הראויה. מעטות מהביקורות שראיתי, אף לא אחת מהביקורות בעברית, מזכירות את השירים האלה ועומדות על משמעותם. לא את כל הביקורות ראיתי, אז אם מישהו הזכיר אותם, אני מקווה שיסלח לי.

הסרט מראה את זוועות מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", דרך עיני שני חיילים בריטים שמשימתם היתה להעביר פקודה דחופה ליחידה אחרת דרך אזור שנמצא בשליטת הגרמנים. זוועות המלחמה הזאת מומחשות באופן אפקטיבי, בדרך שבחרו יוצרי הסרט, אבל הרפתקאות שני השליחים כשלעצמן אינן אומרות דבר בעל משמועת רחבה יותר. את זה עושים יוצרי הסרט באמצעות אותם שני שירים, והערה קצרה של קצין, לקראת סוף הסרט.

את השיר הראשון דיקלם הגיבור, החייל הבריטי המנסה להשלים את המשימה לבדו אחרי שחברו נהרג. בעיר הרוסה ובוערת הוא בורח, לתוך בית חרב, מחיילים גרמנים שרדפו אחריו. הוא פוגש שם אישה צעירה ועל ידיה תינוקת שמצאה נטושה. החייל נותן להן את כל המזון שהיה לו, מנסה לשעשע קצת את התינוקת, לפני שהוא ממשיך בדרכו, ומדקלם לה שיר. אבל במקום שיר הילדים הצפוי, הוא מדקלם במפתיע לקרוא את ההמשך »


השיר והשתנות האקלים

השתנות האקלים כבר ידועה לכל כעובדה.

חווינו אותה, ממש בימים אלו, בישראל – בהצפות מרתפי חניה, ובאוסטרליה – במאות שרפות יער.

והאנושות – מתעלמת במידה רבה מהאותות, ומקדישה מאמצים רבים יותר לשעשועים אלקטרוניים.

והנה, שני קטעי שיר משנים עברו, שנעשו, לדעתי, משמעותיים למתרחש:

 

האחד, "דבר" של ח"נ ביאליק, 1904:

פְּתַח אֵפוֹא אַתָּה אֶת-פִּיךָ, נְבִיא הָאַחֲרִית,

וְאִם יֶשׁ-עִמְּךָ דָבָר – אֱמֹר!

וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת –

אֱמֹר!

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ,

וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ;

וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה.

והשני, "בדרך נֹא-אמון" ב-"שירי מכות מצרים", נתן אלתרמן, 1944:

ובהכות על ראשים, כאבן,

האותות שנראו כשחוק,

ובבעור לעין-כל, כתֶבן,

אמיתות שנראו כחֹק —

ואפרך מתערב ברוח

עם אפרן של בירות כל דור.

 

הקשיבו לגרטה.


ענייני ארנונה ושטח הבית במזכרת בתיה – עדכון

הרבה מהפניות אל האתר הזה היו לקרוא על ענייני ארנונה, במיוחד בשאלת שטח הבית לארנונה.

מי שנכנס לבלוג הזה ללא ספק שם לב שעניינים אלו לא עודכנו זמן רב. אני מרגיש חובה לעדכן את העניין, גם מבחינתי וגם מבחינה כללית. ישנה חפיפה חלקית בין השתיים.

הסיבה היא שבגלל עניינים אישיים לא רק הזנחתי את התחום הזה כעניין "תיאורטי", אלא גם נסוגותי מהעררים שהיו לי עצמי על גובה הארנונה בגלל מדידה בלתי תקינה ובגלל חישוב לא נכון. עם זאת, לא ויתרתי על אף אחת מהטענות שהיו לי.

אז אנא, אל תפנו אלי בשאלות ארנונה. אני מאד לא מעודכן.


השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ג)

אינני איש ספרות. לא סופר, לא מבקר, לא חוקר. רק קורא. אבל אני מאמין שאני מבין לפחות את הדברים הפשוטים במה שאני קורא.

ואני מקווה ששכנעתי את קורא שתי רשימותי הקודמות על "ורד לאמילי", כי ברור לחלוטין, מתוך הדברים הפשוטים שבסיפור, שאמילי לא ישנה לצד גופתו של אהובה המת, וכי אין בסיס להאשמתה בהרעלתו. אם כך, החידה האמיתית בסיפור הזה, היא איך נולד ואיך התקבל והתקבע הרעיון של אשמתה ברצח ובנקרופיליה.

כפי שכבר סיפרתי בחלק הראשון של רשימתי, הופתעתי כבר בדבר הראשון שמצאתי ברשת על הסיפור — המאמר של א"ב יהושע, שציטטתי ממנו בתחילת רשימתי. אחרי שזה עורר את סקרנותי, ההפתעה עוד גדלה בשפע שמצאתי ברשת על הסיפור, כמובן באנגלית, וזה רק מעט ממה שיש, ולי אין גישה אליו. אמרו עליו שהוא הסיפור המנותח ביותר של פוקנר — כבר בשנות ה-70 מנו יותר ממאה מאמרים עליו. רבים מאלה שראיתי מציגים ניתוחים ספרותיים הנשגבים מהבנתי, מחמת בורותי בתורת הסיפרות. להגנתי אומר כי סיפורים נכתבים למען הקורא הרגיל, ולא למומחים לסיפרות. לכן מותר לי, למרות בורותי בתורת הסיפרות, ואולי דווקא בזכותה, לנסות להבין מה קרה שם, בעולם של הסיפור, בעזרת ההגיון העובדתי והשכל הישר של קורא פשוט.

תחילה הפתיע אותי הרעיון שאמילי ישנה לצד גופת אהובה הנרקבת ארבעים שנה. מאין זה בא? הרעיון הזה נראה לי לא רק בלתי סביר מבחינה אנושית, אלא פשוט לא מתיישב עם העובדות המסופרות. קראתי שוב את הסיפור, לקרוא את ההמשך »


ערים תאומות – למי הן מועילות?

בעלון הרשת של מועצת מזכרת-בתיה התפרסמה הידיעה הבאה:

הנסיעה הזאת עלתה, טרם נעשתה, בישיבת המועצה, שם סיפר גבי גאון, ראש המועצה, על כוונתו לנסוע לאירוע במידון, ונוכח מצבה הכספי של המועצה, לממן נסיעה זו מכיסו.

על זה העירו חברי מועצה כי אם הוא מייצג את מזכרת בתיה, בנסיעתו, מזכרת בתיה, זאת אומרת המועצה המקומית, צריכה לממן את הנסיעה. לדעתי טענה זו נכונה, אם הוא מייצג את היישוב.

אבל אני שואל שאלה אחרת: לשם מה כל העניין? במה מועילה "ברית ערים תאומות" לתושב כלשהו של מזכרת בתיה. מחוץ לראש המועצה עצמו?

ככל שחשבתי על זה, אין לי, או לאיזה שהוא תושב אחר (מחוץ לראש המועצה עצמו) שום תועלת, ולו הקטנה ביותר, בברית ערים תאומות עם עיר כלשהי.

ראש המועצה נהנה, רואה את העולם, פוגש אנשים, מרגיש חשוב, כותבים עליו בידיעון המועצה, מראים תצלומים, זוכה בכבוד … . גם מדינת ישראל נהנית, מקבלת יחסי ציבור טובים בעולם. זה חשוב, אבל מדוע צריכה מזכרת בתיה לממן את זה?

אז גבי גאון צודק. נכון יהיה שהוא יממן את הנסיעה באופן אישי. נכון? אבל רגע … לקרוא את ההמשך »


תיקון מערכת ההוראה (6) – העתיד (ב) – מה אנחנו יודעים עליו ומה משמעותו להוראה

ומה יהיה העתיד בעוד שלושים שנה ויותר?

הדבר החשוב ביותר שאנחנו יודעים על העתיד הוא שאיננו יודעים מה יהיה. זה נראה, אולי, כפרדוקס, אבל לדעתי זו ידיעה חשובה מאד למערכת ההוראה. היא נראית כמובנת מאליה עד שאין צורך להזכיר אותה, אבל מה שכנראה לא מובן מאליו הוא שיש ממנה מסקנות חשובות לשאלות מה צריך ללמוד, ואיך צריך לבנות את תוכנית הלימודים.

וזה די פשוט. מאחר שאיננו יודעים מה יהיה, ולכן איננו יכולים להתאים את תוכנית הלימודים לעתיד מסויים, חלק מהפתרון לשאלת תוכניות הלימוד הוא גיוון. אם תוכניות הלימודים תכוונה לעתיד מסויים, ויתממש עתיד אחר, לא יהיה אף אחד שלמד באופן מתאים. אם תוכניות הלימודים תהיינה שונות, בתוכן ובגישה, בבתי ספר שונים או בכיתות שונות, אז אפשר לקוות כי לפחות חלק מהתלמידים ילמדו לפי תוכנית מתאימה. בגיוון אין שום דבר חדש, הוא קיים גם כיום, כמגמות או מקצועות בחירה.

החלק השני של הפתרון הוא ללמוד יותר לימודים בסיסיים מלימודים אופנתיים או "עכשווים". זה נראה אולי כפרדוקס, כשמדברים על לימוד למען העתיד, אבל זה לא. הפיזיקה הבסיסית, לדוגמה, לא תשתנה אף אם תשתנה הטכנולוגיה, או הבנתנו את הקוסמוס או החלקיקים האלמנטריים, הנמצאים בחזית המחקר. וזה נכון לכל תחום, מביולוגיה ועד ספרות.החלק הבסיסי בכל תחום ידע משתנה פחות מהחלקים "המתקדמים", ותורם יותר להבנה.

למרות ההכרזה הקודמת על אי ידיעת העתיד, ישנם דברים אחדים שאפשר לומר לגביו בוודאות, לקרוא את ההמשך »


אל זמן אחר ואל ארץ לא-נודעת – הילדה איילת עם השמשיה הכחלחלת

וּבְקוֹל שׁוֹרֶקֶת הָרַכֶּבֶת, וְאַיֶּלֶת הוֹי נוֹסַעַת
לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

השורה האחרונה הזאת

לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

היא מה שרציתי לכתוב עליו. זו הבריחה האולטימטיבית, בדמיון, ממציאות החיים הקשה. קשה באמת או רק נתפסת כקשה באופן סובייקטיבי, זה לא משנה. מי אינו מרגיש לפעמים שהיה רוצה לברוח, בספר, בסרט, בדמיון? איילת היא כולנו, במובן זה.

מי היה חושב שאכתוב משהו על סיפרות? מורי בביה"ס בוודאי היו מופתעים. אבל הנה, אני כותב. אני משער שאכתוב עוד, מפעם לפעם.

כי לקרוא ספר, לפעמים זו הרפתקה. אני מתכוון לא להשתתפות החווייתית בהתרחשויות שבתוכן הספר או הסיפור, אלא בהבנה חדשה, בפתח שנפתח לעולם חדש לי, שנגלים לי מתוך אותו ספר או סיפור. כאן זה שיר, וזו ההבנה החדשה של השיר המוכר הזה, שברצוני לשתף אותה עם מי שיגיע, אם יגיע מישהו, אל הרשימה הזאת. לקרוא את ההמשך »