תיקון מערכת ההוראה (6) – העתיד (ב) – מה אנחנו יודעים עליו ומה משמעותו להוראה

ומה יהיה העתיד בעוד שלושים שנה ויותר?

הדבר החשוב ביותר שאנחנו יודעים על העתיד הוא שאיננו יודעים מה יהיה. זה נראה, אולי, כפרדוקס, אבל לדעתי זו ידיעה חשובה מאד למערכת ההוראה. היא נראית כמובנת מאליה עד שאין צורך להזכיר אותה, אבל מה שכנראה לא מובן מאליו הוא שיש ממנה מסקנות חשובות לשאלות מה צריך ללמוד, ואיך צריך לבנות את תוכנית הלימודים.

וזה די פשוט. מאחר שאיננו יודעים מה יהיה, ולכן איננו יכולים להתאים את תוכנית הלימודים לעתיד מסויים, חלק מהפתרון לשאלת תוכניות הלימוד הוא גיוון. אם תוכניות הלימודים תכוונה לעתיד מסויים, ויתממש עתיד אחר, לא יהיה אף אחד שלמד באופן מתאים. אם תוכניות הלימודים תהיינה שונות, בתוכן ובגישה, בבתי ספר שונים או בכיתות שונות, אז אפשר לקוות כי לפחות חלק מהתלמידים ילמדו לפי תוכנית מתאימה. בגיוון אין שום דבר חדש, הוא קיים גם כיום, כמגמות או מקצועות בחירה.

החלק השני של הפתרון הוא ללמוד יותר לימודים בסיסיים מלימודים אופנתיים או "עכשווים". זה נראה אולי כפרדוקס, כשמדברים על לימוד למען העתיד, אבל זה לא. הפיזיקה הבסיסית, לדוגמה, לא תשתנה אף אם תשתנה הטכנולוגיה, או הבנתנו את הקוסמוס או החלקיקים האלמנטריים, הנמצאים בחזית המחקר. וזה נכון לכל תחום, מביולוגיה ועד ספרות.החלק הבסיסי בכל תחום ידע משתנה פחות מהחלקים "המתקדמים", ותורם יותר להבנה.

למרות ההכרזה הקודמת על אי ידיעת העתיד, ישנם דברים אחדים שאפשר לומר לגביו בוודאות, כי אנחנו מכירים את התהליכים העוברים על כדור הארץ כיום, ויכולים לחזות את המשכם, חלקם בודאות רבה למדי, וחלקם פחות. יתכן גם שישנם תהליכים שעדיין לא גילינו. אז נכון הוא שישנה אי וודאות לגבי העתיד, אבל ישנם גם דברים שאפשר לומר בביטחון. החשוב ביותר בהם, לדעתי, הוא שהלחץ הסביבתי על כדור הארץ ימשך. כיום כבר ברור כי האנושות לא תצליח להקל את הלחץ על הסביבה, לפחות לא בעשר-עשרים השנים הבאות.

ההשתנות האקלימית הגלובלית הצפויה היא הקשה ביותר מבין הבעיות הסביבתיות הרבות שעומדת לפני האנושות, לדעת רבים, וככל שאפשר לראות, האנושות בכלל לא רוצה להתאמץ באמת כדי להקטין אותה. איש אינו יודע בדיוק או באופן שלם מה עומד לקרות, אבל הכיוון שהשתנות האקלים הולכת אליו, וכמה מההשלכות המיידיות של זה, כבר ברורים למי שמוכן להתעניין, וברור שתנאי האקלים, והשפעותיהם הגלובליות והמקומיות, יהיו קשים משאנחנו מכירים. אנחנו כבר רואים את התוצאות באופן דרמתי בטמפרטורות קיצוניות, בעוצמה של הוריקנים וטייפונים, בשרפות ענק, בעליית פני הים, ובהעלמות קרחונים, אם למנות רק את חלקן של התוצאות הישירות. את התוצאות המשניות, אבל לא משניות בחשיבותן, אפשר רק לנחש.

לכן, הדוחות החשובים ביותר, כיום, של תחזיות העתיד, הם

הדוח האחרון של IPCC (הפאנל הבינלאומי להשתנות האקלים) – על התחממות גלובלית של 1.5 מעלות. זו מידת ההתחממות שכנראה כבר אי אפשר לעצור.

ההערכה האקלימית הלאומית הרביעית (של ארה"ב). כי מה שקורה בארה"ב משפיע על כל העולם.

ואם האנושות כן תצליח להתאמץ במטרה של הפחתת השתנות האקלים, המאמץ הזה עשוי להיות קשה גם הוא, וכרוך בוויתורים רבים על נוחות חיים הנראית, כיום, מובנת מאליה.

בעיות סביבתיות אחרות שכבר ברור כי הן חשובות הן הזיהום הסביבתי, התדלדלות משאבי טבע, התפשטות מינים פולשים של בעלי חיים וצמחים מצד אחד, והכחדת מינים רבים מצד שני. על כל אלה ועוד כבר כתבו הרבה. אין לי כל כוונה להרחיב. כל מתעניין יכול לעשות זאת בכוחות עצמו. לענייננו כאן, הפרטים אינם חשובים.

לכל זה ישנן ארבע גישות-תגובה שאנשים מחזיקים בהן.

הכחשה: זה לא קורה. מדענים ממציאים את זה כדי לקבל תקציבי מחקר, או כדי לפרסם מחקרים. זו לא תוצאה של הפעילות האנושית. כדור הארץ גדול מכדי שנוכל להשפיע עליו.

תקווה: יש עדיין זמן. היצירתיות האנושית, המדע, הטכנולוגיה והכלכלה, ימצאו פתרונות שיאפשרו לאנושות להתמודד עם הבעיות שתתעוררנה, ולהמשיך להתקיים באיכות חיים משביעת רצון.

דאגה: האזהרות והתחזיות של המדע תתממשנה. צריך להזהיר ולהסביר. אנחנו חייבים לשנות את אורחות חיינו, כדי להפחית את ההתחממות הגלובלית, את הזיהום, וכן הלאה, אחרת יבוא עלינו אסון.

התעלמות: זו הגישה הנפוצה ביותר. שמענו, הוזהרנו, אבל איננו רואים שמתרחש משהו מזה. הכל נמשך כרגיל, השמש תזרח גם מחר, ובינתיים ישנם לנו עניינים דחופים יותר.

מה באמת יקרה, איננו יודעים בדיוק. ברור, לפחות אמור להיות ברור, שכאשר כל המדענים, למעשה, מתריעים על סכנות, לא נכון יהיה להתעלם מדבריהם, בוודאי לא להכחיש אותם. אבל, מאחר שרוב מדינות העולם מתעלמות מתחזיות המדע, הסיכויים רבים לכך שהתחזיות הפסימיות תתממשנה, במידה זו או אחרת, ואז …

"בְּהַכּוֹת עַל רָאשִׁים, כְּאֶבֶן,
הָאוֹתוֹת שֶנִרְאוּ כִּשְׂחוֹק,
וּבִבְעוֹר לְעֵין-כֹּל, כְּתֶבֶן,
אֲמִיתּוֹת שֶׂנִּרְאוּ כְּחוֹק —

וְאֶפְרֵךְ [נא-אמון] מִתְעָרֵב בָּרוּחַ
עִם אֶפְרָן שֶׁל בִּירוֹת כָּל דּוֹר [שחרבו]."
(נתן אלתרמן, "בדרך נֹא-אָמוֹן", ב"שירי מכות מצרים", 1944)

הדברים האלה שקראתי במקרה לאחרונה, נראו לי קולעים לענייננו כאן. אלא שבעניין הסביבתי הגלובלי שאנחנו דנים בו, זה יקרה בכל העולם, לא רק בעיר אחת או ארץ אחת, שנא-אמון מסמלת. באיזור מוגבל, אסונות סביבתיים כבר קרו, ותרבויות כבר קרסו.

אז מה תהיינה התוצאות בפועל של השתנות האקלים, ושל ההשתנות בתחומים אחרים, אינני יודע. אולי תתממש התקווה, והאנושות תסתגל אליהן ללא קשיים רבים, ואולי לא. אבל מבחינת מערכת ההוראה זה לא משנה. מספיק שהחשש קיים. מערכת ההוראה חייבת לתת לדור הבא את הידע הדרוש כדי להבין מה קורה ומה עלול לקרות. צריך ללמוד, ברמה בסיסית, על העולם, על המערכות הטבעיות המשתנות, ואת מה שראוי לדעת כדי להבין אותן ברמה בסיסית. גם זה הרבה, ובוודאי הרבה יותר משלומדים עכשיו.

אבל אנשים "רגילים" צריכים להבין את העולם ברמה בסיסית. כדי לחקור, לחזות, לתכנן פתרונות לבעיות סביבתיות, צריך ללמוד עוד שנים רבות, אבל הציבור צריך להבין ברמה בסיסית את מה שהמומחים, המדענים, המהנדסים אומרים, ואיך הגיעו למסקנותיהם. המומחים יכולים להעלות הצעות, אבל מי שמחליט מה נכון לעשות הוא הציבור, דרך המערכת הפוליטית ואמצעי התקשורת (המשתנים גם הם). והציבור, המקבל את המידע העדכני, יחד עם שטויות ומידע כוזב, דרך אמצעי התקשורת, צריך לדעת מספיק, ולהבין את העולם במידה מספקת, כדי לגבש דעה מבוססת ולהזהר מפסיאודו-מדע ומתעמולה כוזבת. זה קשה. צריך לדעת הרבה, ללמוד הרבה, לא כל הציבור יוכל להגיע לזה, אבל כדי שלפחות השכבה המשכילה תוכל לעשות את זה, זו חייבת להיות אחת המטרות של מערכת ההוראה – להבין את העולם.

וההשתנות של העולם אינה מוגבלת לסביבה הפיזית. העולם הדמוגרפי-חברתי-כלכלי-פוליטי-מדיני משתנה לנגד עינינו במידה ובמהירות שלא חשבנו עליהן לפני שלושים שנה, שם (אם לא קודם) נמצאת עדיין, מבחינה מחשבתית, מערכת ההוראה. היסטוריה למשל. לימודי ההיסטוריה בבתי הספר עדיין מוגבלים בעיקרם, לסביבת הים התיכון, העולם של רומא העתיקה, בצירוף, אולי, ארה"ב, שהצטרפה לעולם הזה לפני כמאה שנה, במלחמת העולם הראשונה.

ובינתיים, מצד אחד, המהגרים מהעולם המוסלמי מתרבים באירופה הנוצרית והשפעתם גוברת, ומהצד השני עולה סין כמעצמה כלכלית-מדינית גלובלית. ושוב, איננו יודעים מה תהיינה התוצאות במפורט או בטווח הארוך, אבל אנחנו יודעים שאלה כבר כוחות הפועלים בעולם, ומשפיעים עלינו כאן, וכוחם הולך וגובר.

כדי להבין את העולם, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, צריך לדעת על העולמות האלה, על הרקע ההיסטורי, ועל התפיסות הדתיות-חברתיות שלהם. לפחות משהו. להסתגרות של מערכת ההוראה מפני כל נושא זר יש רקע היסטורי, אבל היא טפשית ומסוכנת לעתידנו. לא כל מי שלמד משהו על איסלם ונצרות, היריבים המסורתיים (והאקטואליים) של היהדות, רץ להתאסלם או להתנצר. קרוב לוודאי שלהפך. בקיצור, צריך ללמוד על כל זה.

ובמקביל לכל זה מתפתחת הטכנולוגיה, והחשובה שבהן, ככל הנראה, היא טכנולוגיית המידע, שכבר משפיעה על חיי כל אחד מאתנו בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה, ובאופן אישי. ואם זה נראה למישהו מופרז, ראוי שילמד מעט יותר על כך. וראוי שכל תלמיד ידע מעט יותר על כך.

"השורה התחתונה", המסקנה של כל זה, לגבי מערכת ההוראה, היא שצריך ללמוד יותר, ז"א ללמד יותר. יותר נושאים בסיסיים ופחות אופנתיים. יותר על העולם. כל תלמיד צריך ללמוד יותר, אלה שמסוגלים לכך צריכים ללמוד עוד יותר, ואפשר להרחיב עוד יותר את הידע הקיבוצי, מעבר ליכולת הלימוד של תלמיד אחד, ע"י גיוון, גיוון תוכניות לימוד ומוסדות הוראה.

 

מודעות פרסומת

אל זמן אחר ואל ארץ לא-נודעת – הילדה איילת עם השמשיה הכחלחלת

וּבְקוֹל שׁוֹרֶקֶת הָרַכֶּבֶת, וְאַיֶּלֶת הוֹי נוֹסַעַת
לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

השורה האחרונה הזאת

לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

היא מה שרציתי לכתוב עליו. זו הבריחה האולטימטיבית, בדמיון, ממציאות החיים הקשה. קשה באמת או רק נתפסת כקשה באופן סובייקטיבי, זה לא משנה. מי אינו מרגיש לפעמים שהיה רוצה לברוח, בספר, בסרט, בדמיון? איילת היא כולנו, במובן זה.

מי היה חושב שאכתוב משהו על סיפרות? מורי בביה"ס בוודאי היו מופתעים. אבל הנה, אני כותב. אני משער שאכתוב עוד, מפעם לפעם.

כי לקרוא ספר, לפעמים זו הרפתקה. אני מתכוון לא להשתתפות החווייתית בהתרחשויות שבתוכן הספר או הסיפור, אלא בהבנה חדשה, בפתח שנפתח לעולם חדש לי, שנגלים לי מתוך אותו ספר או סיפור. כאן זה שיר, וזו ההבנה החדשה של השיר המוכר הזה, שברצוני לשתף אותה עם מי שיגיע, אם יגיע מישהו, אל הרשימה הזאת. לקרוא את ההמשך »


תיקון מערכת ההוראה (4) – הלימודים (א) – המטרות

ברשימה הקודמת כתבתי על המטרה הראשונה של מערכת ההוראה, השמירה על הילדים. אדחה את תיאור המטרה השניה, סביבה לסוציאליזציה של הילדים, לרשימה מאוחרת יותר, ואכתוב על המטרה השלישית, ללמד את הילדים מה שהם צריכים לדעת. לרוב זו נחשבת למטרה העיקרית של מערכת ההוראה – הלימודים.

אז מה צריכים הלימודים לתת? מהן המטרות של כל הלימוד?

לדעתי, המטרות, המטרות הרחבות הצריכות להנחות את תוכניות הלימודים, הן ארבע:

  1. להקנות את הידע והמיומנויות הדרושים בחיי יום יום.
  2. להקנות את הידע הדרוש כדי להבין את העולם.
  3. להקנות את המורשת התרבותית של הקבוצה התרבותית שהמוסד שייך לה.
  4. להקנות בסיס ומוכנות להמשך הלימודים, אקדמיים או מקצועיים.

וכדי לממש אותן, את המטרות האלה, על מערכת ההוראה למלא אותן בתוכן. לקרוא את ההמשך »


תיקון מערכת ההוראה (3) – השגחה על הילדים

וכאן תיקנתי גם את הכותרת של סידרת הרשימות, שקראתי לה קודם בשם הסתמי "על …".

כבר אמרתי כי התפקיד הראשון של מערכת ההוראה, ביה"ס או גן הילדים, הוא להשגיח על הילדים ולספק להם את צורכיהם בזמן שהוריהם עובדים ונמצאים רחוק מהבית. במשפט הזה כבר מסתתרות שתי שאלות: ראשית, מתי לשמור על הילדים, ושנית, מה ילדים צריכים, כששומרים עליהם.

השאלה הראשונה היא שאלת השעות והחופשות. אין בה שום חידוש (בכלל אינני מתיימר לחדש משהו. רק ליצור מעט סדר מחשבתי). השעות שרוב התלמידים שוהים בהן במערכת ההוראה (ואני כולל בכינוי הזה גם את "תלמידי" גן הילדים), קצרות משעות העבודה של רוב ההורים, והחופשות ארוכות יותר. זו גם שאלה כלכלית, אבל לא רק מצד מערכת ההוראה. ישנן עלויות כלכליות גם לפתרונות שההורים נאלצים למצוא להשגחה על הילדים כאשר אינם בהשגחת מערכת ההוראה, ואין להם סבים וסבות חופשיים וכשירים שישמרו על הילדים ללא תשלום.

העלויות האלה הן לא רק בתשלום ישיר להשגחה על הילדים (בצהרונים וקייטנות, לדוגמה) אלא גם באובדן שעות או ימי עבודה שמתבטאים לא רק באובדן הכנסה או חופשה להורים, אלא גם בהקטנת התוצר הלאומי.

וישנו הצד האחר – יותר שעות שהות מאפשרות יותר שעות לימוד, מה שיתבטא ביכולת רבה יותר של הבוגרים, ובסופו של דבר לתוצר לאומי גבוה יותר מצד אחד, ותוחלת הכנסה גבוהה יותר לבוגרים. זו שאלת הניצול הנאות של השהות במערכת ההוראה.

העובדה כי כיום האריכו את השהות במערכת ההוראה, ואת הזמן מילאו בפעילות תחליפית, לאו דווקא תכליתית, ללא מחאות של ההורים, מעידה מצד אחד על חשיבות התפקיד "השמרטיפי" של מערכת ההוראה, אבל מצד שני על כך שדרושה יותר תשומת לב לניצול המיטבי של הזמן הזה.

השאלה השניה היא איזה תנאים, ז"א איזה סביבה ואיזה שירותים, דרושים לילדים. לקרוא את ההמשך »


על מערכת ההוראה (2) – תפקידיה

השאלה הראשונה שצריך לשאול, כשרוצים לבנות בסיס מחשבתי למערכת ההוראה (זו שנקראת, בטעות, לדעתי, מערכת החינוך), לשם מה אנחנו צריכים אותה? במילים אחרות – מה היא צריכה לתת לנו בעולם ובמקום שאנחנו חיים בהם כיום?

בעולם שהמין האנושי התפתח בו, עולם יציב של קבוצות קטנות של ציידים-לקטים, לא היה צורך במערכת הוראה ממוסדת. מבוגרי הקבוצה השגיחו על כלל הילדים, גם כאשר הוריהם היו רחוקים, הם גדלו בתוך המערכת החברתית שיחיו בה כל חייהם, ולמדו את כל מה שמבוגר אמור לדעת מתוך התבוננות, הקשבה, חיקוי, והסברים של המבוגרים. לכאורה זה תהליך הדרגתי שהילד הופך בו למבוגר, היודע ומיומן בכל מה שמבוגר אמור לדעת, בדיוק כמו אבותיו, בלי מיסוד של התהליך, אם כי גם שם ישנם, במקרים רבים, לפחות, שלבים וטקסי מעבר ואפילו מבחני מעבר פורמליים.

העולם שלנו, שאחנו חיים ופועלים בו, שונה מאד. הוא נרחב ומורכב ומגוון. אפילו במהלך יום אחד בלבד אנחנו עוברים פעמים אחדות מסביבה לסביבה, ממערכת למערכת, לכל אחת מאפיינים חברתיים וטכנולוגיים שונים, המצריכים מיומנויות וידע שונים. ולבסוף, הוא משתנה במהירות שאיש לא יכול היה לתאר לעצמו בימים עברו.

המשפחה הרחבה לרוב איננה נמצאת בקרבת המשפחה הגרעינית, וגם החוג החברתי מפוזר, ואין מי שישגיח ויטפל בילדים בהעדר הוריהם מהבית. גם המערכת החברתית של המבוגרים שונה מאד מסביבת הביתית של ילדים. היא כוללת, בין השאר, את סביבת התעסוקה, הסביבה הכלכלית מעבר לתעסוקה, והסביבה של השלטון והשרותים, שבדרך כלל אין לילדים שום אפשרות להתנסות בהן. ולבסוף, הידע שילדים צריכים כדי לחיות ולתפקד כמבוגרים התרבה והתרחב. אין להורים שום אפשרות להקנות אותו לילדים, אם מפני שאינם יודעים את כל מה שראוי כי ילדיהם ידעו, ואם מפני שאין להם זמן מספיק כדי ללמד אפילו מעט ממנו.

ואת כל החוסר הזה צריכה מערכת ההוראה למלא:

  1. להשגיח על הילדים ולספק להם את צורכיהם בזמן שהוריהם עובדים ונמצאים רחוק מהבית.
  2. לספק להם סביבה שתאפשר להם סוציאליזציה בסביבה דומה לעולם שמחוץ לחוג המשפחה.
  3. ללמד אותם את מה שאדם צעיר צריך לדעת כדי שיוכל לחיות ולתפקד, ובעולם של ימינו – כדי להמשיך להתפתח.

אלה שלושת הדברים, הם כוללים הכל, והם דרושים ביחד. אי אפשר לדרג אותם לפי מידת חשיבות או להפריד אותם לתהליכים נפרדים. הם נעשים, או קורים, ביחד.

בציבור ובאצעי התקשורת מדברים בעיקר על התפקיד השלישי, הלימודים וההוראה. זו טעות. כל השלושה חשובים. לא אומר "במידה שווה", מפני שאין להם מידה, אבל לשלושתם משמעות לחיי היוצאים ממערכת ההוראה, ואין אפשרות ליצור מערכת הוראה סבירה בלי שלושתם ביחד. אנשי ההוראה נוטים לזלזל במיוחד בתפקיד הראשון, שהם מכנים בבוז "שמרטפות". אין שום הצדקה לזלזול הזה. ראשית, מספיק להקשיב להורים כשהם מדברים על שביתות מורים, או על חופשות קיץ וחגים בביה"ס, או להבדיל – לאחר תאונה שקרתה בביה"ס, כדי לדעת עד כמה התפקיד הזה חשוב. שנית, ההשגחה על הילדים היא התשתית לכל השאר, ואופן המילוי של תפקיד זה משפיע על כל השאר.

ברשימות הבאות אכנס יותר לכל אחד מתפקידי מערכת ההוראה.


על מערכת ההוראה (1) – ביקורת על הביקורת

בעתון "הארץ" של לפני כשלושה שבועות (יום שישי 31 באוגוסט) התפרסמו שתי כתבות על מערכת ההוראה בישראל (זו המכונה בטעות, לדעתי, מערכת החינוך) האחת במוסף והשניה במרקר, האחת שיחה עם "מומחים לחינוך", והשניה עם "פרופסור לחינוך". בעקבותיהן התפרסמו, במוסף שלאחריו (7 בספטמבר), תגובות רבות.

מכל זה למדתי

  1. כי יש עניין רב ונרחב במערכת ההוראה. אין פלא. כולנו למדנו או עדיין לומדים בה, או ישנם לנו ילדים או נכדים שלומדים או ילמדו בה, ורובנו אינם אדישים לה.
  2. כי יש עליה ביקורת רבה וכללית.
  3. וכי איש אינו יודע, או לפחות כי אין הסכמה בשאלה, מה באמת צריך לעשות במערכת הענקית הזאת, ואפילו לא מה לרצות ממנה.

הדברים שנאמרו היו בתחום שבין נכון אבל לא ממש מועיל לבין שטויות מוחלטות, שלא לדבר על סתירות – זה אומר כך  – למומחי החינוך יש טענות קשות במיוחד כלפי ההורים, וזה ההיפך – מפצירים בהורים להיות מעורבים.

מצד אחד מבקרים את ביה"ס שמלמד כמו במאה ה-19, ומצד שני, כשהדגימו את השיטה "החדשנית" (חדשנית?) של למידה לפי פרוייקטים, הדוגמה היא תכנון של מתקן בטכנולוגיה של המאה ה-19 (גשר. לגשרים ישנם היבטים נוספים, שהתגלו רק במאה ה-20, כמו התגובה הדינמית של גשר לרוח צידית, שאין שום אפשרות סבירה ללמוד אותם בבי"ס תיכון ברמה הדרושה לתכנון). מדברים על אתגרי המאה ה-21, אבל מאה זו רק התחילה ואיש אינו יודע מה עתידים להיות האתגרים, או הכישורים הדרושים לה (אחדים מהם אני יודע, אבל הם לא כלולים בסיסמאות של אנשי החינוך – על כך באחת הרשימות הבאות על מערכת ההוראה. ואגב, יש למערכת ההוראה מה ללמוד מגשרים, וגם לזה אגיע, אני מקווה, באחת הרשימות הבאות).

מעניינת במיוחד ההתנפלות על המתמטיקה (שנאמר עליה כי היא מקצוע הרסני מבחינה חינוכית, לא פחות). ושאלות מטופשות כמו הדוגמה למיותרות של המתמטיקה (מי פתר משוואה עם שני נעלמים בשבוע האחרון?) אפשר לשאול על כל תחום (ספרות: מי שיחק בשבוע האחרון במחזה של שקספיר?, או של חנוך לוין, אם אתם מעדיפים, או ביולוגיה: מי הטיל ביצה בשבוע האחרון?).

אף אם נתעלם מהסתירות והאבסורדים, הבעיה העיקרית בדברים שהובאו היא הפרגמנטציה המחשבתית. איש לא הציע קווים מנחים מעשיים למערכת ההוראה בכללה (למעט הרעיון, הנכון לדעתי, להתחיל מהקיים). מאוסף של פרטים בלי מחשבה כוללת אי אפשר לבנות מערכת, ועוד לרצות שתפעל היטב.

אבל למה בכלל לשאול אנשי חינוך? הרי את המערכת הקיימת, זו שאותה הם מבקרים, מקיימים אנשי החינוך, ובידם לשנות אותה. אם הם כל כך חכמים ויודעים מה צריך לעשות, איך המערכת כל כך כושלת?

בקיצור, בכתבות האלה ובתגובות, לא נמצא תשובה מחשבתית לשאלה "הגדולה", איזו מערכת הוראה אנחנו צריכים, ומה היא צריכה לעשות.

אבל הן גרמו לי לחשוב על כך, וישנם לי רעיונות אחדים בעניין. ברשימות הבאות אני מתכוון לנסות לענות לשאלות האלה מאלף, כאדם חושב, לא כ"איש חינוך". ואם יהיה לרשימות האלה קורא, הוא יוכל לגבש לעצמו את דעתו הוא.

והשאלה הראשונה היא לשם מה לנו מערכת הוראה. מה אנחנו רוצים ממנה. כל השאר נובע מהתשובה לשאלה הזאת, שאנסה לענות לה ברשימה הבאה.


סרדינים, או פירנות?

העיתונים והחדשות, כולם מספרים על "מחאת הסרדינים". הורים דורשים להקטין את מספר התלמידים בכיתה לשלושים ושנים לכל היותר.

אני לא בטוח שכל התלמידים יסכימו עם הדרישה, במיוחד בכיתות הגבוהות יותר, שבהן התלמידים כבר אינם זקוקים, ואינם מצפים, לליטופים תכופים (פיזיים או מטפוריים) מצד המורה. קל יותר ל"הסתתר" מהמורה, כשרוצים להסתתר, בכיתה גדולה. קל יותר להתחמק מתלמידים מציקים בכיתה גדולה. רק מעט יותר קל, אבל כשנזקקים לזה, גם זה משהו.

מה שאני כן בטוח בו, מנסיוני האישי, הוא שאפשר ללמוד, וללמוד היטב, בכיתה גדולה. ויותר משזה תלוי במורה, זה תלוי בתלמידים. אם התלמידים יידעו, כמו שידעו אז, שמצפים מהם ללמוד, והמורה צודק תמיד, אפילו כאשר אינו צודק, הם ילמדו יותר, ולמורה יהיה קל יותר (כן, אני יודע – זה רחוק מלהיות ניתוח שלם של הבעיה).

את כיתה י"א התחלנו ב-42 תלמידים, אמנם סיימנו את י"ב רק 37.

בכיתה ז' היינו 44.

בכיתה ו' היינו 50 (חמישים).

גם בכיתה ג' היינו 50.
אם אינכם מאמינים תוכלו לספור בתצלום למטה (ילדה אחת חסרה). גודל הכיתה לא הפריע למבוגרים צנועים ולשמות ידועים לגדול ממנה. לקרוא את ההמשך »