תיקון מערכת ההוראה (3) – השגחה על הילדים

וכאן תיקנתי גם את הכותרת של סידרת הרשימות, שקראתי לה קודם בשם הסתמי "על …".

כבר אמרתי כי התפקיד הראשון של מערכת ההוראה, ביה"ס או גן הילדים, הוא להשגיח על הילדים ולספק להם את צורכיהם בזמן שהוריהם עובדים ונמצאים רחוק מהבית. במשפט הזה כבר מסתתרות שתי שאלות: ראשית, מתי לשמור על הילדים, ושנית, מה ילדים צריכים, כששומרים עליהם.

השאלה הראשונה היא שאלת השעות והחופשות. אין בה שום חידוש (בכלל אינני מתיימר לחדש משהו. רק ליצור מעט סדר מחשבתי). השעות שרוב התלמידים שוהים בהן במערכת ההוראה (ואני כולל בכינוי הזה גם את "תלמידי" גן הילדים), קצרות משעות העבודה של רוב ההורים, והחופשות ארוכות יותר. זו גם שאלה כלכלית, אבל לא רק מצד מערכת ההוראה. ישנן עלויות כלכליות גם לפתרונות שההורים נאלצים למצוא להשגחה על הילדים כאשר אינם בהשגחת מערכת ההוראה, ואין להם סבים וסבות חופשיים וכשירים שישמרו על הילדים ללא תשלום.

העלויות האלה הן לא רק בתשלום ישיר להשגחה על הילדים (בצהרונים וקייטנות, לדוגמה) אלא גם באובדן שעות או ימי עבודה שמתבטאים לא רק באובדן הכנסה או חופשה להורים, אלא גם בהקטנת התוצר הלאומי.

וישנו הצד האחר – יותר שעות שהות מאפשרות יותר שעות לימוד, מה שיתבטא ביכולת רבה יותר של הבוגרים, ובסופו של דבר לתוצר לאומי גבוה יותר מצד אחד, ותוחלת הכנסה גבוהה יותר לבוגרים. זו שאלת הניצול הנאות של השהות במערכת ההוראה.

העובדה כי כיום האריכו את השהות במערכת ההוראה, ואת הזמן מילאו בפעילות תחליפית, לאו דווקא תכליתית, ללא מחאות של ההורים, מעידה מצד אחד על חשיבות התפקיד "השמרטיפי" של מערכת ההוראה, אבל מצד שני על כך שדרושה יותר תשומת לב לניצול המיטבי של הזמן הזה.

השאלה השניה היא איזה תנאים, ז"א איזה סביבה ואיזה שירותים, דרושים לילדים. לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

על מערכת ההוראה (2) – תפקידיה

השאלה הראשונה שצריך לשאול, כשרוצים לבנות בסיס מחשבתי למערכת ההוראה (זו שנקראת, בטעות, לדעתי, מערכת החינוך), לשם מה אנחנו צריכים אותה? במילים אחרות – מה היא צריכה לתת לנו בעולם ובמקום שאנחנו חיים בהם כיום?

בעולם שהמין האנושי התפתח בו, עולם יציב של קבוצות קטנות של ציידים-לקטים, לא היה צורך במערכת הוראה ממוסדת. מבוגרי הקבוצה השגיחו על כלל הילדים, גם כאשר הוריהם היו רחוקים, הם גדלו בתוך המערכת החברתית שיחיו בה כל חייהם, ולמדו את כל מה שמבוגר אמור לדעת מתוך התבוננות, הקשבה, חיקוי, והסברים של המבוגרים. לכאורה זה תהליך הדרגתי שהילד הופך בו למבוגר, היודע ומיומן בכל מה שמבוגר אמור לדעת, בדיוק כמו אבותיו, בלי מיסוד של התהליך, אם כי גם שם ישנם, במקרים רבים, לפחות, שלבים וטקסי מעבר ואפילו מבחני מעבר פורמליים.

העולם שלנו, שאחנו חיים ופועלים בו, שונה מאד. הוא נרחב ומורכב ומגוון. אפילו במהלך יום אחד בלבד אנחנו עוברים פעמים אחדות מסביבה לסביבה, ממערכת למערכת, לכל אחת מאפיינים חברתיים וטכנולוגיים שונים, המצריכים מיומנויות וידע שונים. ולבסוף, הוא משתנה במהירות שאיש לא יכול היה לתאר לעצמו בימים עברו.

המשפחה הרחבה לרוב איננה נמצאת בקרבת המשפחה הגרעינית, וגם החוג החברתי מפוזר, ואין מי שישגיח ויטפל בילדים בהעדר הוריהם מהבית. גם המערכת החברתית של המבוגרים שונה מאד מסביבת הביתית של ילדים. היא כוללת, בין השאר, את סביבת התעסוקה, הסביבה הכלכלית מעבר לתעסוקה, והסביבה של השלטון והשרותים, שבדרך כלל אין לילדים שום אפשרות להתנסות בהן. ולבסוף, הידע שילדים צריכים כדי לחיות ולתפקד כמבוגרים התרבה והתרחב. אין להורים שום אפשרות להקנות אותו לילדים, אם מפני שאינם יודעים את כל מה שראוי כי ילדיהם ידעו, ואם מפני שאין להם זמן מספיק כדי ללמד אפילו מעט ממנו.

ואת כל החוסר הזה צריכה מערכת ההוראה למלא:

  1. להשגיח על הילדים ולספק להם את צורכיהם בזמן שהוריהם עובדים ונמצאים רחוק מהבית.
  2. לספק להם סביבה שתאפשר להם סוציאליזציה בסביבה דומה לעולם שמחוץ לחוג המשפחה.
  3. ללמד אותם את מה שאדם צעיר צריך לדעת כדי שיוכל לחיות ולתפקד, ובעולם של ימינו – כדי להמשיך להתפתח.

אלה שלושת הדברים, הם כוללים הכל, והם דרושים ביחד. אי אפשר לדרג אותם לפי מידת חשיבות או להפריד אותם לתהליכים נפרדים. הם נעשים, או קורים, ביחד.

בציבור ובאצעי התקשורת מדברים בעיקר על התפקיד השלישי, הלימודים וההוראה. זו טעות. כל השלושה חשובים. לא אומר "במידה שווה", מפני שאין להם מידה, אבל לשלושתם משמעות לחיי היוצאים ממערכת ההוראה, ואין אפשרות ליצור מערכת הוראה סבירה בלי שלושתם ביחד. אנשי ההוראה נוטים לזלזל במיוחד בתפקיד הראשון, שהם מכנים בבוז "שמרטפות". אין שום הצדקה לזלזול הזה. ראשית, מספיק להקשיב להורים כשהם מדברים על שביתות מורים, או על חופשות קיץ וחגים בביה"ס, או להבדיל – לאחר תאונה שקרתה בביה"ס, כדי לדעת עד כמה התפקיד הזה חשוב. שנית, ההשגחה על הילדים היא התשתית לכל השאר, ואופן המילוי של תפקיד זה משפיע על כל השאר.

ברשימות הבאות אכנס יותר לכל אחד מתפקידי מערכת ההוראה.


על מערכת ההוראה (1) – ביקורת על הביקורת

בעתון "הארץ" של לפני כשלושה שבועות (יום שישי 31 באוגוסט) התפרסמו שתי כתבות על מערכת ההוראה בישראל (זו המכונה בטעות, לדעתי, מערכת החינוך) האחת במוסף והשניה במרקר, האחת שיחה עם "מומחים לחינוך", והשניה עם "פרופסור לחינוך". בעקבותיהן התפרסמו, במוסף שלאחריו (7 בספטמבר), תגובות רבות.

מכל זה למדתי

  1. כי יש עניין רב ונרחב במערכת ההוראה. אין פלא. כולנו למדנו או עדיין לומדים בה, או ישנם לנו ילדים או נכדים שלומדים או ילמדו בה, ורובנו אינם אדישים לה.
  2. כי יש עליה ביקורת רבה וכללית.
  3. וכי איש אינו יודע, או לפחות כי אין הסכמה בשאלה, מה באמת צריך לעשות במערכת הענקית הזאת, ואפילו לא מה לרצות ממנה.

הדברים שנאמרו היו בתחום שבין נכון אבל לא ממש מועיל לבין שטויות מוחלטות, שלא לדבר על סתירות – זה אומר כך  – למומחי החינוך יש טענות קשות במיוחד כלפי ההורים, וזה ההיפך – מפצירים בהורים להיות מעורבים.

מצד אחד מבקרים את ביה"ס שמלמד כמו במאה ה-19, ומצד שני, כשהדגימו את השיטה "החדשנית" (חדשנית?) של למידה לפי פרוייקטים, הדוגמה היא תכנון של מתקן בטכנולוגיה של המאה ה-19 (גשר. לגשרים ישנם היבטים נוספים, שהתגלו רק במאה ה-20, כמו התגובה הדינמית של גשר לרוח צידית, שאין שום אפשרות סבירה ללמוד אותם בבי"ס תיכון ברמה הדרושה לתכנון). מדברים על אתגרי המאה ה-21, אבל מאה זו רק התחילה ואיש אינו יודע מה עתידים להיות האתגרים, או הכישורים הדרושים לה (אחדים מהם אני יודע, אבל הם לא כלולים בסיסמאות של אנשי החינוך – על כך באחת הרשימות הבאות על מערכת ההוראה. ואגב, יש למערכת ההוראה מה ללמוד מגשרים, וגם לזה אגיע, אני מקווה, באחת הרשימות הבאות).

מעניינת במיוחד ההתנפלות על המתמטיקה (שנאמר עליה כי היא מקצוע הרסני מבחינה חינוכית, לא פחות). ושאלות מטופשות כמו הדוגמה למיותרות של המתמטיקה (מי פתר משוואה עם שני נעלמים בשבוע האחרון?) אפשר לשאול על כל תחום (ספרות: מי שיחק בשבוע האחרון במחזה של שקספיר?, או של חנוך לוין, אם אתם מעדיפים, או ביולוגיה: מי הטיל ביצה בשבוע האחרון?).

אף אם נתעלם מהסתירות והאבסורדים, הבעיה העיקרית בדברים שהובאו היא הפרגמנטציה המחשבתית. איש לא הציע קווים מנחים מעשיים למערכת ההוראה בכללה (למעט הרעיון, הנכון לדעתי, להתחיל מהקיים). מאוסף של פרטים בלי מחשבה כוללת אי אפשר לבנות מערכת, ועוד לרצות שתפעל היטב.

אבל למה בכלל לשאול אנשי חינוך? הרי את המערכת הקיימת, זו שאותה הם מבקרים, מקיימים אנשי החינוך, ובידם לשנות אותה. אם הם כל כך חכמים ויודעים מה צריך לעשות, איך המערכת כל כך כושלת?

בקיצור, בכתבות האלה ובתגובות, לא נמצא תשובה מחשבתית לשאלה "הגדולה", איזו מערכת הוראה אנחנו צריכים, ומה היא צריכה לעשות.

אבל הן גרמו לי לחשוב על כך, וישנם לי רעיונות אחדים בעניין. ברשימות הבאות אני מתכוון לנסות לענות לשאלות האלה מאלף, כאדם חושב, לא כ"איש חינוך". ואם יהיה לרשימות האלה קורא, הוא יוכל לגבש לעצמו את דעתו הוא.

והשאלה הראשונה היא לשם מה לנו מערכת הוראה. מה אנחנו רוצים ממנה. כל השאר נובע מהתשובה לשאלה הזאת, שאנסה לענות לה ברשימה הבאה.


סרדינים, או פירנות?

העיתונים והחדשות, כולם מספרים על "מחאת הסרדינים". הורים דורשים להקטין את מספר התלמידים בכיתה לשלושים ושנים לכל היותר.

אני לא בטוח שכל התלמידים יסכימו עם הדרישה, במיוחד בכיתות הגבוהות יותר, שבהן התלמידים כבר אינם זקוקים, ואינם מצפים, לליטופים תכופים (פיזיים או מטפוריים) מצד המורה. קל יותר ל"הסתתר" מהמורה, כשרוצים להסתתר, בכיתה גדולה. קל יותר להתחמק מתלמידים מציקים בכיתה גדולה. רק מעט יותר קל, אבל כשנזקקים לזה, גם זה משהו.

מה שאני כן בטוח בו, מנסיוני האישי, הוא שאפשר ללמוד, וללמוד היטב, בכיתה גדולה. ויותר משזה תלוי במורה, זה תלוי בתלמידים. אם התלמידים יידעו, כמו שידעו אז, שמצפים מהם ללמוד, והמורה צודק תמיד, אפילו כאשר אינו צודק, הם ילמדו יותר, ולמורה יהיה קל יותר (כן, אני יודע – זה רחוק מלהיות ניתוח שלם של הבעיה).

את כיתה י"א התחלנו ב-42 תלמידים, אמנם סיימנו את י"ב רק 37.

בכיתה ז' היינו 44.

בכיתה ו' היינו 50 (חמישים).

גם בכיתה ג' היינו 50.
אם אינכם מאמינים תוכלו לספור בתצלום למטה (ילדה אחת חסרה). גודל הכיתה לא הפריע למבוגרים צנועים ולשמות ידועים לגדול ממנה. לקרוא את ההמשך »