הדאר שלנו מהיר וזריז (2)

בחודשים האחרונים ישנם לי חילופי מכתבים רשומים עם המועצה המקומית.

ענייני ארנונה, כמובן (עוד אספר עליהם, בנוסף למה שסיפרתי בעבר).

מביתי אל משרדי המועצה המקומית, אולי 400 מ'.

מסניף הדאר אל המועצה המקומית, כ-200 מ'.

בפברואר, מכתב רשום נמסר 7 ימים אחרי שנשלח.

במרס לקרוא את ההמשך »


סרדינים, או פירנות?

העיתונים והחדשות, כולם מספרים על "מחאת הסרדינים". הורים דורשים להקטין את מספר התלמידים בכיתה לשלושים ושנים לכל היותר.

אני לא בטוח שכל התלמידים יסכימו עם הדרישה, במיוחד בכיתות הגבוהות יותר, שבהן התלמידים כבר אינם זקוקים, ואינם מצפים, לליטופים תכופים (פיזיים או מטפוריים) מצד המורה. קל יותר ל"הסתתר" מהמורה, כשרוצים להסתתר, בכיתה גדולה. קל יותר להתחמק מתלמידים מציקים בכיתה גדולה. רק מעט יותר קל, אבל כשנזקקים לזה, גם זה משהו.

מה שאני כן בטוח בו, מנסיוני האישי, הוא שאפשר ללמוד, וללמוד היטב, בכיתה גדולה. ויותר משזה תלוי במורה, זה תלוי בתלמידים. אם התלמידים יידעו, כמו שידעו אז, שמצפים מהם ללמוד, והמורה צודק תמיד, אפילו כאשר אינו צודק, הם ילמדו יותר, ולמורה יהיה קל יותר (כן, אני יודע – זה רחוק מלהיות ניתוח שלם של הבעיה).

את כיתה י"א התחלנו ב-42 תלמידים, אמנם סיימנו את י"ב רק 37.

בכיתה ז' היינו 44.

בכיתה ו' היינו 50 (חמישים).

גם בכיתה ג' היינו 50.
אם אינכם מאמינים תוכלו לספור בתצלום למטה (ילדה אחת חסרה). גודל הכיתה לא הפריע למבוגרים צנועים ולשמות ידועים לגדול ממנה. לקרוא את ההמשך »


כן ספר על האיסלם, או הבורות כאידיאולוגיה

ראש עיריית נס-ציונה נתן מתנה לבוגרי כיתה י"ב בעיר, ספר על האיסלאם.

היטב עשה.

ראשית, טוב היה אם כל תושבי ישראל היו יודעים משהו על האיסלאם והנצרות, הם היו מבינים מעט יותר טוב את העולם שהם חיים בו, ומכמה צדדים. הם היו מבינים טוב יותר את האמנות, המערבית  והאיסלאמית כאחד. חשוב מזה – הם היו מבינים הרבה יותר טוב את היחס של אומות העולם הנוצריות והמוסלמיות אל היהודים ואל ישראל. בנצרות ובאיסלאם יש לקיום היהודי והישראלי משמעות דתית.

שנית, זהו ספר מצויין. קראתי אותו והוא ברשותי שנים רבות. חסרונו היחיד, כמתנה לצעירים רבים, הוא שהוא עבה מדי – כ-400 עמודים. ספק אם רבים מהם יקראו אותו, ולו מסיבה זו בלבד. אבל אולי יקראו בו מפעם לפעם כשישמעו בחדשות על משהו מהאיסלאם. אפשר לקוות.

אולי היה טוב עוד יותר אם היה נותן לבוגרים שני ספרים דקים יותר, אחד על האיסלאם ואחד על הנצרות, אם ישנם ספרים מתאימים כאלה.

אבל יש למתנה הזאת היבט נוסף: זו ביקורת חדה על מערכת ההוראה (הנקראת בטעות "החינוך"), שבמסגרת הלימודים הסדירים לא לימדה די, אם בכלל, על האיסלאם, ועל הנצרות, ובינינו – גם לא על היהדות.

והתוצאה היא שהבו[ג]רים הם גם בורים בנושאים רבים.

אז אולי ישנו דבר אחד שמערכת ההוראה כן מצליחה לחנך אליו: לבורות כאידיאולוגיה.

היא מפנימה את הרעיון שלא צריך לדעת שום דבר על האיסלאם ועל הנצרות.

כן, וגם על היהדות. וגם על דברים רבים נוספים.

אני זוכר איזו סערה חילונית קמה, לפני שנים, כאשר מורה לספרות ניסה ללמד איזשהם פיוטים מהתפילות.

כאילו כל מי שלומד משהו מייד ממיר את דתו או מתחרד.

או מתחלן, אם הוא לומד פרק בביולוגיה.

אסור ללמוד. אסור לדעת.

האם זו מורשת האיסור לאכול מעץ הדעת?


הדואר שלנו מהיר וזריז

היום קיבלנו מכתב. היום הוכנס לתיבת הדואר.

לא אירוע יוצא דופן. אבל הסתכלו-נא בתאריך חותמת הדואר, בתמונה שלמטה:

22.08.2013, טז אלול תשעג (התאריך העברי לא כל כך ברור, אבל הכללי ברור לגמרי על רקע הבול).

היום 30.09.2013. 39 ימים עברו עד שהגיע. שלושים ותשעה ימים, חמישה וחצי שבועות.

אפשר להתגעגע לימים שבהם שלחו את הדואר במרכבות רתומות לסוסים.

חותמת הדואר


מסיבת ראש המועצה המטורף

קטע מתוך "הארץ תרבות וספרות" של יום שישי, מכתבה על "כתב העת החד פעמי" קילטרטן, 1964. אני מביא אותו כלשונו:

"עליסה בארץ האדריכלות"

מאמר סטירי מתורגם מאת קן ביינס […], הוא פרפרזה צמודה לפרק "מסיבת תה מטורפת" בספרו של לואיס קרול, שגיבוריה הם "ראש המועצה" (בתפקיד הארנב), "הארכיטקט" (בתפקיד הכובען), ו"הציבור" (בתפקיד הנמנמן). זהו מסוג הקטעים שהיו יכולים להכתב גם כיום והוא מדבר בעד עצמו: לקרוא את ההמשך »


מנהיג או משרת

במזכרת בתיה כבר התחילה ההתחרות על תפקיד ראש המועצה הבא.

ראש המועצה המכהן עדיין לא הכריז על תוכניותיו, אבל כל התושבים בטוחים ששוב יציג את מועמדותו. שני תושבים אחרים, ידועים כשלעצמם, כבר הכריזו על תוכניתם להתמודד בבחירות.

והנה הופיעה דמות חדשה, איש המסתורין שאינו מגלה מי הוא, המסתתר ומכריז על עצמו כעל המנהיג הנעלם. הסיסמה היא "מנהיג למזכרת", לא פחות. ועל כך רציתי להעיר שתי הערות.

מה אנחנו יכולים לדעת עליו מתוך העמוד שפתח בפייסבוק? מחוץ להתפארות העצמית, כמעט לא כלום. העברית שלו סבירה, לא יותר. אינו שומר שבת. יתכן שהוא נוהג לענוב עניבה. מישהו יודע משהו נוסף?

אבל לא אלה ההערות. ברצוני להעיר על הכרזת המנהיגות.

ראשית, מנהיג אינו מתחבא. מי שמתחבא אינו מנהיג. מין מסע פרסומת המבוסס על חידת מי אני, מתאים לפרסומת מסחרית. כנראה גם לספרי ילדים – ידוע וזכור לטוב "מיץ פטל" של חיה שנהב. אז ישנו לנו כאן פירסומאי, לא מנהיג.

ושנית – וזה העיקר – ברצוני להבהיר לכל מתמודד, אינני צריך ואינני רוצה מנהיג על ראשי. אני רוצה משרת. משרת של הציבור.

בסרט המצויין של אלטמן, "פרק גוספורד", אומרת על עצמה, לקראת סוף הסרט, סוכנת הבית המושלמת (אני מסתמך על הזכרון, אז סלחו לי אם לא דייקתי במילים, אבל אלה הדברים): לקרוא את ההמשך »


גיבורי האווזים

טוב, אז הכניסו אווז למשרד של גזבר המועצה. זה ממש נימוק עמוק בדיון הכלכלי-תכנוני על מדיניות המועצה המקומית מזכרת-בתיה (כן, אני מדבר על הסרטון ששודר בערוץ 10 במוצאי השבת שעברה, 3 בנובמבר 2012, ולא, לא אכניס קישור).

כשהיינו ילדים בכיתה ה' בבית הספר העממי (כך קראו לו אז), הכנסנו חתול לכיתה – תעלול בערך באותה רמה.
אבל אז, להבדיל מהאווז, זה לא התיימר להיות יותר מהסחת דעת של חמש דקות, ולא פלשנו לחדרו הפרטי של המורה, ולא צילמנו אותו כדי לבייש אותו לפני כל הציבור, והיינו בוגרים מספיק כדי להבין שזה לא טיעון משכנע על תוכנית הלימודים.

אז מה היה לנו כאן בעניין האווז? תעלול לא הגון ולא הוגן ברמה של כיתה ה'.

אני מדגיש – לא הגון ולא הוגן,
כי להבדיל מהכתב, לגזבר לא נתנו התראה מקדימה כדי שיוכל להכין מענה קולע. קל להראות חד לשון כשיש זמן להתכונן.
ולהבדיל מהכתב, לגזבר לא היה צלם שעבד לפי הוראותיו, ולא נתנו לו לערוך את הסרטון כדי שהוא ייראה במיטבו.
ולמשרדו של מי פלשו? של הגזבר. הוא עוסק בכספים, אבל לא הוא קובע את גובה הארנונה.
אבל הפחדנים העלובים לא העיזו להכניס את האווז למשרדו של ראש המועצה, מי שכן קובע את גובה הארנונה, ואפילו הוא לא ממש לבדו.

כמו שאמרתי, לא הגון ולא הוגן.
ומי שהתגלה כאן בכל עליבותו הוא דווקא הכתב, הכל כך חכם בעיני עצמו.

יש מקום לדיון וגם וויכוח על הארנונה ועל דמותה של מזכרת-בתיה, אבל לא כך.
ויש מקום לבידור, אבל לא כך.