שני שירים ב- "1917" (הסרט), ומשמעותם

הסרט "1917", החדש מאד ומוצג עדיין בבתי הקולנוע, זכה לשבחים רבים. לדעתי מופרזים. במיוחד מפריזים בעניין הצילום הרצוף, שיוצרי הסרט מתפארים בו והתקשורת מדברת עליו, ואני חושב שהוא דווקא מפריע. לעניין זה אקדיש מילים אחדות בסוף הרשימה.

כי העניין שאני רוצה לכתוב עליו הוא שני שירים שבהם היוצרים יצקו לתוך הסרט משמעות שמעבר לעלילה, ונדמה לי שלא זכו לתשומת הלב הראויה. מעטות מהביקורות שראיתי, אף לא אחת מהביקורות בעברית, מזכירות את השירים האלה ועומדות על משמעותם. לא את כל הביקורות ראיתי, אז אם מישהו הזכיר אותם, אני מקווה שיסלח לי.

הסרט מראה את זוועות מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", דרך עיני שני חיילים בריטים שמשימתם היתה להעביר פקודה דחופה ליחידה אחרת דרך אזור שנמצא בשליטת הגרמנים. זוועות המלחמה הזאת מומחשות באופן אפקטיבי, בדרך שבחרו יוצרי הסרט, אבל הרפתקאות שני השליחים כשלעצמן אינן אומרות דבר בעל משמועת רחבה יותר. את זה עושים יוצרי הסרט באמצעות אותם שני שירים, והערה קצרה של קצין, לקראת סוף הסרט.

את השיר הראשון דיקלם הגיבור, החייל הבריטי המנסה להשלים את המשימה לבדו אחרי שחברו נהרג. בעיר הרוסה ובוערת הוא בורח, לתוך בית חרב, מחיילים גרמנים שרדפו אחריו. הוא פוגש שם אישה צעירה ועל ידיה תינוקת שמצאה נטושה. החייל נותן להן את כל המזון שהיה לו, מנסה לשעשע קצת את התינוקת, לפני שהוא ממשיך בדרכו, ומדקלם לה שיר. אבל במקום שיר הילדים הצפוי, הוא מדקלם במפתיע לקרוא את ההמשך »

הדאר שלנו מהיר וזריז (2)

בחודשים האחרונים ישנם לי חילופי מכתבים רשומים עם המועצה המקומית.

ענייני ארנונה, כמובן (עוד אספר עליהם, בנוסף למה שסיפרתי בעבר).

מביתי אל משרדי המועצה המקומית, אולי 400 מ'.

מסניף הדאר אל המועצה המקומית, כ-200 מ'.

בפברואר, מכתב רשום נמסר 7 ימים אחרי שנשלח.

במרס לקרוא את ההמשך »

סרדינים, או פירנות?

העיתונים והחדשות, כולם מספרים על "מחאת הסרדינים". הורים דורשים להקטין את מספר התלמידים בכיתה לשלושים ושנים לכל היותר.

אני לא בטוח שכל התלמידים יסכימו עם הדרישה, במיוחד בכיתות הגבוהות יותר, שבהן התלמידים כבר אינם זקוקים, ואינם מצפים, לליטופים תכופים (פיזיים או מטפוריים) מצד המורה. קל יותר ל"הסתתר" מהמורה, כשרוצים להסתתר, בכיתה גדולה. קל יותר להתחמק מתלמידים מציקים בכיתה גדולה. רק מעט יותר קל, אבל כשנזקקים לזה, גם זה משהו.

מה שאני כן בטוח בו, מנסיוני האישי, הוא שאפשר ללמוד, וללמוד היטב, בכיתה גדולה. ויותר משזה תלוי במורה, זה תלוי בתלמידים. אם התלמידים יידעו, כמו שידעו אז, שמצפים מהם ללמוד, והמורה צודק תמיד, אפילו כאשר אינו צודק, הם ילמדו יותר, ולמורה יהיה קל יותר (כן, אני יודע – זה רחוק מלהיות ניתוח שלם של הבעיה).

את כיתה י"א התחלנו ב-42 תלמידים, אמנם סיימנו את י"ב רק 37.

בכיתה ז' היינו 44.

בכיתה ו' היינו 50 (חמישים).

גם בכיתה ג' היינו 50.
אם אינכם מאמינים תוכלו לספור בתצלום למטה (ילדה אחת חסרה). גודל הכיתה לא הפריע למבוגרים צנועים ולשמות ידועים לגדול ממנה. לקרוא את ההמשך »

כן ספר על האיסלם, או הבורות כאידיאולוגיה

ראש עיריית נס-ציונה נתן מתנה לבוגרי כיתה י"ב בעיר, ספר על האיסלאם.

היטב עשה.

ראשית, טוב היה אם כל תושבי ישראל היו יודעים משהו על האיסלאם והנצרות, הם היו מבינים מעט יותר טוב את העולם שהם חיים בו, ומכמה צדדים. הם היו מבינים טוב יותר את האמנות, המערבית  והאיסלאמית כאחד. חשוב מזה – הם היו מבינים הרבה יותר טוב את היחס של אומות העולם הנוצריות והמוסלמיות אל היהודים ואל ישראל. בנצרות ובאיסלאם יש לקיום היהודי והישראלי משמעות דתית.

שנית, זהו ספר מצויין. קראתי אותו והוא ברשותי שנים רבות. חסרונו היחיד, כמתנה לצעירים רבים, הוא שהוא עבה מדי – כ-400 עמודים. ספק אם רבים מהם יקראו אותו, ולו מסיבה זו בלבד. אבל אולי יקראו בו מפעם לפעם כשישמעו בחדשות על משהו מהאיסלאם. אפשר לקוות.

אולי היה טוב עוד יותר אם היה נותן לבוגרים שני ספרים דקים יותר, אחד על האיסלאם ואחד על הנצרות, אם ישנם ספרים מתאימים כאלה.

אבל יש למתנה הזאת היבט נוסף: זו ביקורת חדה על מערכת ההוראה (הנקראת בטעות "החינוך"), שבמסגרת הלימודים הסדירים לא לימדה די, אם בכלל, על האיסלאם, ועל הנצרות, ובינינו – גם לא על היהדות.

והתוצאה היא שהבו[ג]רים הם גם בורים בנושאים רבים.

אז אולי ישנו דבר אחד שמערכת ההוראה כן מצליחה לחנך אליו: לבורות כאידיאולוגיה.

היא מפנימה את הרעיון שלא צריך לדעת שום דבר על האיסלאם ועל הנצרות.

כן, וגם על היהדות. וגם על דברים רבים נוספים.

אני זוכר איזו סערה חילונית קמה, לפני שנים, כאשר מורה לספרות ניסה ללמד איזשהם פיוטים מהתפילות.

כאילו כל מי שלומד משהו מייד ממיר את דתו או מתחרד.

או מתחלן, אם הוא לומד פרק בביולוגיה.

אסור ללמוד. אסור לדעת.

האם זו מורשת האיסור לאכול מעץ הדעת?

הדואר שלנו מהיר וזריז

היום קיבלנו מכתב. היום הוכנס לתיבת הדואר.

לא אירוע יוצא דופן. אבל הסתכלו-נא בתאריך חותמת הדואר, בתמונה שלמטה:

22.08.2013, טז אלול תשעג (התאריך העברי לא כל כך ברור, אבל הכללי ברור לגמרי על רקע הבול).

היום 30.09.2013. 39 ימים עברו עד שהגיע. שלושים ותשעה ימים, חמישה וחצי שבועות.

אפשר להתגעגע לימים שבהם שלחו את הדואר במרכבות רתומות לסוסים.

מנהיג או משרת

במזכרת בתיה כבר התחילה ההתחרות על תפקיד ראש המועצה הבא.

ראש המועצה המכהן עדיין לא הכריז על תוכניותיו, אבל כל התושבים בטוחים ששוב יציג את מועמדותו. שני תושבים אחרים, ידועים כשלעצמם, כבר הכריזו על תוכניתם להתמודד בבחירות.

והנה הופיעה דמות חדשה, איש המסתורין שאינו מגלה מי הוא, המסתתר ומכריז על עצמו כעל המנהיג הנעלם. הסיסמה היא "מנהיג למזכרת", לא פחות. ועל כך רציתי להעיר שתי הערות.

מה אנחנו יכולים לדעת עליו מתוך העמוד שפתח בפייסבוק? מחוץ להתפארות העצמית, כמעט לא כלום. העברית שלו סבירה, לא יותר. אינו שומר שבת. יתכן שהוא נוהג לענוב עניבה. מישהו יודע משהו נוסף?

אבל לא אלה ההערות. ברצוני להעיר על הכרזת המנהיגות.

ראשית, מנהיג אינו מתחבא. מי שמתחבא אינו מנהיג. מין מסע פרסומת המבוסס על חידת מי אני, מתאים לפרסומת מסחרית. כנראה גם לספרי ילדים – ידוע וזכור לטוב "מיץ פטל" של חיה שנהב. אז ישנו לנו כאן פירסומאי, לא מנהיג.

ושנית – וזה העיקר – ברצוני להבהיר לכל מתמודד, אינני צריך ואינני רוצה מנהיג על ראשי. אני רוצה משרת. משרת של הציבור.

בסרט המצויין של אלטמן, "פרק גוספורד", אומרת על עצמה, לקראת סוף הסרט, סוכנת הבית המושלמת (אני מסתמך על הזכרון, אז סלחו לי אם לא דייקתי במילים, אבל אלה הדברים): לקרוא את ההמשך »

שטויות וטעויות בכתבה על "הנפח האחרון"

הבטחתי לכתוב על הבחירות שלא היו ועל שינויי התקנון שלא הצליחו במועצה לשימור אתרים (ובקרוב אכתוב – בינתיים ריכזתי וסידרתי את המידע), אבל אתמול הגיעה לידי החוברת האחרונה (מס' 137) של "המגזין" "ארץ וטבע". כתבת השער שלו, "הנפח האחרון", שהתיימרה לעסוק גם בנפחות וגם בהיסטוריה של מזכרת בתיה, ממש קראה לתגובה.

מזמן לא נתקלתי בכתבה מלאה טעויות ושטויות רבות כל כך. גם בקשר לנפחות, גם בקשר להיסטוריה של מזכרת בתיה, גם בטקסט, וגם בכותרות התצלומים. ניכר שהכותב לא ידע הרבה על מה שכתב, וגם לא התאמץ ללמוד. אני מציע לא להסתמך על כתבה זו בשום דבר. אפילו שם הכתבה מטעה. יש בישראל יותר מנפח פעיל אחד, אם כי נכון הוא שהמקצוע בסכנת הכחדה בישראל (ואמירה זו היא אחת המעטות הנכונות בכתבה).

המצחיק הוא שבאותה חוברת עצמה מלגלג העורך (ללא שום הצדקה שהיא) על החוקרים שחשבו כי העגולשון שחור הגחון (מין של צפרדע מן החולה) נכחד, כי לא הצליחו למצוא אותו במשך יותר מחמישים שנים. באתר של "ארץ וטבע" ברשת הוא מגדיל לעשות ומטיף מוסר לעיתונות היומית שמיהרה "לצאת בכותרות המורכבות מחצאי אמיתות ומידע לא מגובש" על העגולשון ועל עניין נוסף.

אחרי הכתבה הזאת, אינני חושב שאשוב לעיין בחוברת כלשהי של כתב העת הזה. הוא איבד, בעיני, את כל אמינותו.

בטווח שמיעה

הבוקר, בחלונות הפתוחים ובשקט של מוקדם בבוקר יום ששי, שמענו היטב צפירת אזעקה רחוקה. היא נמשכה זמן רב למדי. שניות ספורות אחרי שפסקה, שמענו גם התפוצצות, גם היא רחוקה.

אתר גדרה סיפר על אזעקה בישוב ונפילת טילים בסביבתו. דיווח מיידי כמעט. הרדיו סיפר רק על "האזור שממזרח לאשדוד".

אז הנה אנחנו שומעים משהו מ"ההתרחשויות הבטחוניות" של היממה האחרונה, ולא דרך הרדיו או הטלוויזיה. תזכורת מוחשית שכל זה, התקפה ערבית נוספת על ישראל, ממש כאן, לא בנורווגיה או סומליה, ובכלל לא כאילו.

אתר גדרה סיפר על אזעקה ונפילות טילים נוספים אחר הצהרים. את זה כבר לא שמענו.

דז'ה-וו: מזכרת בתיה בעין כרם

אתמול ב"הארץ", היתה כתבה גדולה על עין כרם:

"… כמה צעדים תמוהים, אם לא בלתי חוקיים. כך למשל, במסמכי תכנון שהגישה החברה שורטט הבניין, על חריגות הבניה, כאילו הוא כבר קיים בשטח. לאחר שהתגלה הדבר, ביקשו המתכננים לאשר את השינוי כ"טעות סופר" שנפלה בתוכניות. העיריה נתנה את האישור לתיקון, …"

אבל כבר ראיתי את הדבר הזה. לא שם, כאן, כאן במזכרת בתיה.

את מסמכי התכנון הגישה המועצה המקומית מזכרת בתיה, ואת האישור נתנה הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" (זו הוועדה של מזכרת בתיה). מחוץ לזה, הכל נכון גם כאן, מילה במילה. כך, בחריגות בניה ובניגוד לתוכניות, בנו כאן את הפחיה בחצר "קזרמת לוין" (רוטשילד 39).

בשיטה הזאת אפשר לבנות כל דבר בכל מקום ובכל חריגה. כל מה שצריך הוא שיתוף פעולה של המועצה המקומית או העיריה, ושל הוועדה המקומית לתכנון ובניה. לגופים או לאנשים הנכונים זה מובטח תמיד.

למי שעדיין איננו יודע, הנה כך מפעילים את השיטה: לקרוא את ההמשך »