על מערכת ההוראה (1) – ביקורת על הביקורת

בעתון "הארץ" של לפני כשלושה שבועות (יום שישי 31 באוגוסט) התפרסמו שתי כתבות על מערכת ההוראה בישראל (זו המכונה בטעות, לדעתי, מערכת החינוך) האחת במוסף והשניה במרקר, האחת שיחה עם "מומחים לחינוך", והשניה עם "פרופסור לחינוך". בעקבותיהן התפרסמו, במוסף שלאחריו (7 בספטמבר), תגובות רבות.

מכל זה למדתי

  1. כי יש עניין רב ונרחב במערכת ההוראה. אין פלא. כולנו למדנו או עדיין לומדים בה, או ישנם לנו ילדים או נכדים שלומדים או ילמדו בה, ורובנו אינם אדישים לה.
  2. כי יש עליה ביקורת רבה וכללית.
  3. וכי איש אינו יודע, או לפחות כי אין הסכמה בשאלה, מה באמת צריך לעשות במערכת הענקית הזאת, ואפילו לא מה לרצות ממנה.

הדברים שנאמרו היו בתחום שבין נכון אבל לא ממש מועיל לבין שטויות מוחלטות, שלא לדבר על סתירות – זה אומר כך  – למומחי החינוך יש טענות קשות במיוחד כלפי ההורים, וזה ההיפך – מפצירים בהורים להיות מעורבים.

מצד אחד מבקרים את ביה"ס שמלמד כמו במאה ה-19, ומצד שני, כשהדגימו את השיטה "החדשנית" (חדשנית?) של למידה לפי פרוייקטים, הדוגמה היא תכנון של מתקן בטכנולוגיה של המאה ה-19 (גשר. לגשרים ישנם היבטים נוספים, שהתגלו רק במאה ה-20, כמו התגובה הדינמית של גשר לרוח צידית, שאין שום אפשרות סבירה ללמוד אותם בבי"ס תיכון ברמה הדרושה לתכנון). מדברים על אתגרי המאה ה-21, אבל מאה זו רק התחילה ואיש אינו יודע מה עתידים להיות האתגרים, או הכישורים הדרושים לה (אחדים מהם אני יודע, אבל הם לא כלולים בסיסמאות של אנשי החינוך – על כך באחת הרשימות הבאות על מערכת ההוראה. ואגב, יש למערכת ההוראה מה ללמוד מגשרים, וגם לזה אגיע, אני מקווה, באחת הרשימות הבאות).

מעניינת במיוחד ההתנפלות על המתמטיקה (שנאמר עליה כי היא מקצוע הרסני מבחינה חינוכית, לא פחות). ושאלות מטופשות כמו הדוגמה למיותרות של המתמטיקה (מי פתר משוואה עם שני נעלמים בשבוע האחרון?) אפשר לשאול על כל תחום (ספרות: מי שיחק בשבוע האחרון במחזה של שקספיר?, או של חנוך לוין, אם אתם מעדיפים, או ביולוגיה: מי הטיל ביצה בשבוע האחרון?).

אף אם נתעלם מהסתירות והאבסורדים, הבעיה העיקרית בדברים שהובאו היא הפרגמנטציה המחשבתית. איש לא הציע קווים מנחים מעשיים למערכת ההוראה בכללה (למעט הרעיון, הנכון לדעתי, להתחיל מהקיים). מאוסף של פרטים בלי מחשבה כוללת אי אפשר לבנות מערכת, ועוד לרצות שתפעל היטב.

אבל למה בכלל לשאול אנשי חינוך? הרי את המערכת הקיימת, זו שאותה הם מבקרים, מקיימים אנשי החינוך, ובידם לשנות אותה. אם הם כל כך חכמים ויודעים מה צריך לעשות, איך המערכת כל כך כושלת?

בקיצור, בכתבות האלה ובתגובות, לא נמצא תשובה מחשבתית לשאלה "הגדולה", איזו מערכת הוראה אנחנו צריכים, ומה היא צריכה לעשות.

אבל הן גרמו לי לחשוב על כך, וישנם לי רעיונות אחדים בעניין. ברשימות הבאות אני מתכוון לנסות לענות לשאלות האלה מאלף, כאדם חושב, לא כ"איש חינוך". ואם יהיה לרשימות האלה קורא, הוא יוכל לגבש לעצמו את דעתו הוא.

והשאלה הראשונה היא לשם מה לנו מערכת הוראה. מה אנחנו רוצים ממנה. כל השאר נובע מהתשובה לשאלה הזאת, שאנסה לענות לה ברשימה הבאה.

מודעות פרסומת

הדאר שלנו מהיר וזריז (2)

בחודשים האחרונים ישנם לי חילופי מכתבים רשומים עם המועצה המקומית.

ענייני ארנונה, כמובן (עוד אספר עליהם, בנוסף למה שסיפרתי בעבר).

מביתי אל משרדי המועצה המקומית, אולי 400 מ'.

מסניף הדאר אל המועצה המקומית, כ-200 מ'.

בפברואר, מכתב רשום נמסר 7 ימים אחרי שנשלח.

במרס לקרוא את ההמשך »


סרדינים, או פירנות?

העיתונים והחדשות, כולם מספרים על "מחאת הסרדינים". הורים דורשים להקטין את מספר התלמידים בכיתה לשלושים ושנים לכל היותר.

אני לא בטוח שכל התלמידים יסכימו עם הדרישה, במיוחד בכיתות הגבוהות יותר, שבהן התלמידים כבר אינם זקוקים, ואינם מצפים, לליטופים תכופים (פיזיים או מטפוריים) מצד המורה. קל יותר ל"הסתתר" מהמורה, כשרוצים להסתתר, בכיתה גדולה. קל יותר להתחמק מתלמידים מציקים בכיתה גדולה. רק מעט יותר קל, אבל כשנזקקים לזה, גם זה משהו.

מה שאני כן בטוח בו, מנסיוני האישי, הוא שאפשר ללמוד, וללמוד היטב, בכיתה גדולה. ויותר משזה תלוי במורה, זה תלוי בתלמידים. אם התלמידים יידעו, כמו שידעו אז, שמצפים מהם ללמוד, והמורה צודק תמיד, אפילו כאשר אינו צודק, הם ילמדו יותר, ולמורה יהיה קל יותר (כן, אני יודע – זה רחוק מלהיות ניתוח שלם של הבעיה).

את כיתה י"א התחלנו ב-42 תלמידים, אמנם סיימנו את י"ב רק 37.

בכיתה ז' היינו 44.

בכיתה ו' היינו 50 (חמישים).

גם בכיתה ג' היינו 50.
אם אינכם מאמינים תוכלו לספור בתצלום למטה (ילדה אחת חסרה). גודל הכיתה לא הפריע למבוגרים צנועים ולשמות ידועים לגדול ממנה. לקרוא את ההמשך »


כן ספר על האיסלם, או הבורות כאידיאולוגיה

ראש עיריית נס-ציונה נתן מתנה לבוגרי כיתה י"ב בעיר, ספר על האיסלאם.

היטב עשה.

ראשית, טוב היה אם כל תושבי ישראל היו יודעים משהו על האיסלאם והנצרות, הם היו מבינים מעט יותר טוב את העולם שהם חיים בו, ומכמה צדדים. הם היו מבינים טוב יותר את האמנות, המערבית  והאיסלאמית כאחד. חשוב מזה – הם היו מבינים הרבה יותר טוב את היחס של אומות העולם הנוצריות והמוסלמיות אל היהודים ואל ישראל. בנצרות ובאיסלאם יש לקיום היהודי והישראלי משמעות דתית.

שנית, זהו ספר מצויין. קראתי אותו והוא ברשותי שנים רבות. חסרונו היחיד, כמתנה לצעירים רבים, הוא שהוא עבה מדי – כ-400 עמודים. ספק אם רבים מהם יקראו אותו, ולו מסיבה זו בלבד. אבל אולי יקראו בו מפעם לפעם כשישמעו בחדשות על משהו מהאיסלאם. אפשר לקוות.

אולי היה טוב עוד יותר אם היה נותן לבוגרים שני ספרים דקים יותר, אחד על האיסלאם ואחד על הנצרות, אם ישנם ספרים מתאימים כאלה.

אבל יש למתנה הזאת היבט נוסף: זו ביקורת חדה על מערכת ההוראה (הנקראת בטעות "החינוך"), שבמסגרת הלימודים הסדירים לא לימדה די, אם בכלל, על האיסלאם, ועל הנצרות, ובינינו – גם לא על היהדות.

והתוצאה היא שהבו[ג]רים הם גם בורים בנושאים רבים.

אז אולי ישנו דבר אחד שמערכת ההוראה כן מצליחה לחנך אליו: לבורות כאידיאולוגיה.

היא מפנימה את הרעיון שלא צריך לדעת שום דבר על האיסלאם ועל הנצרות.

כן, וגם על היהדות. וגם על דברים רבים נוספים.

אני זוכר איזו סערה חילונית קמה, לפני שנים, כאשר מורה לספרות ניסה ללמד איזשהם פיוטים מהתפילות.

כאילו כל מי שלומד משהו מייד ממיר את דתו או מתחרד.

או מתחלן, אם הוא לומד פרק בביולוגיה.

אסור ללמוד. אסור לדעת.

האם זו מורשת האיסור לאכול מעץ הדעת?


הדואר שלנו מהיר וזריז

היום קיבלנו מכתב. היום הוכנס לתיבת הדואר.

לא אירוע יוצא דופן. אבל הסתכלו-נא בתאריך חותמת הדואר, בתמונה שלמטה:

22.08.2013, טז אלול תשעג (התאריך העברי לא כל כך ברור, אבל הכללי ברור לגמרי על רקע הבול).

היום 30.09.2013. 39 ימים עברו עד שהגיע. שלושים ותשעה ימים, חמישה וחצי שבועות.

אפשר להתגעגע לימים שבהם שלחו את הדואר במרכבות רתומות לסוסים.

חותמת הדואר


מסיבת ראש המועצה המטורף

קטע מתוך "הארץ תרבות וספרות" של יום שישי, מכתבה על "כתב העת החד פעמי" קילטרטן, 1964. אני מביא אותו כלשונו:

"עליסה בארץ האדריכלות"

מאמר סטירי מתורגם מאת קן ביינס […], הוא פרפרזה צמודה לפרק "מסיבת תה מטורפת" בספרו של לואיס קרול, שגיבוריה הם "ראש המועצה" (בתפקיד הארנב), "הארכיטקט" (בתפקיד הכובען), ו"הציבור" (בתפקיד הנמנמן). זהו מסוג הקטעים שהיו יכולים להכתב גם כיום והוא מדבר בעד עצמו: לקרוא את ההמשך »


מנהיג או משרת

במזכרת בתיה כבר התחילה ההתחרות על תפקיד ראש המועצה הבא.

ראש המועצה המכהן עדיין לא הכריז על תוכניותיו, אבל כל התושבים בטוחים ששוב יציג את מועמדותו. שני תושבים אחרים, ידועים כשלעצמם, כבר הכריזו על תוכניתם להתמודד בבחירות.

והנה הופיעה דמות חדשה, איש המסתורין שאינו מגלה מי הוא, המסתתר ומכריז על עצמו כעל המנהיג הנעלם. הסיסמה היא "מנהיג למזכרת", לא פחות. ועל כך רציתי להעיר שתי הערות.

מה אנחנו יכולים לדעת עליו מתוך העמוד שפתח בפייסבוק? מחוץ להתפארות העצמית, כמעט לא כלום. העברית שלו סבירה, לא יותר. אינו שומר שבת. יתכן שהוא נוהג לענוב עניבה. מישהו יודע משהו נוסף?

אבל לא אלה ההערות. ברצוני להעיר על הכרזת המנהיגות.

ראשית, מנהיג אינו מתחבא. מי שמתחבא אינו מנהיג. מין מסע פרסומת המבוסס על חידת מי אני, מתאים לפרסומת מסחרית. כנראה גם לספרי ילדים – ידוע וזכור לטוב "מיץ פטל" של חיה שנהב. אז ישנו לנו כאן פירסומאי, לא מנהיג.

ושנית – וזה העיקר – ברצוני להבהיר לכל מתמודד, אינני צריך ואינני רוצה מנהיג על ראשי. אני רוצה משרת. משרת של הציבור.

בסרט המצויין של אלטמן, "פרק גוספורד", אומרת על עצמה, לקראת סוף הסרט, סוכנת הבית המושלמת (אני מסתמך על הזכרון, אז סלחו לי אם לא דייקתי במילים, אבל אלה הדברים): לקרוא את ההמשך »