"1947" של אליזבת אוסברינק – ביקורת על הספר
פורסם: 29 במאי 2020 נושאים: דעה, ספרות | Tags: אמינות ספר, ביקורת ספר, היסטוריה, סכסוך ישראלי-ערבי, קונפליקט ערבי-עברי השארת תגובהלפני ימים אחדים גמרתי לקרוא את הספר "1947" (הוצאת אחוזת בית, 2020, במקור 2016).
קראתי ביקורות טובות. נראה ספר מסקרן. אמור להיות מבט היסטורי על שנה אחת האמורה להיות "שנה ששינתה את ההיסטוריה". המחברת היא עיתונאית וסופרת, לא היסטוריונית, אבל מי שכותב ספר היסטוריה, ישנה עליו אחריות לפחות להשתדל לספר את האמת ככל שהיא ידועה. זו ההגינות הנדרשת כלפי הקורא.
ובאמת, התברר שהוא משהו שונה מכל ספר שקראתי. מכל חודש ב-1947, שנה שהספר אמור לספר את סיפורה, היא מביאה ידיעות אחדות. חלקן מצטרף למעין תמונה, או סיפור, או תהליך בהמשכים. וזה מעניין, ולעתים אף משעשע.
אבל התברר גם שההגינות כלפי הקורא והמחוייבות לאמת אינם מתקיימים.
לקראת סוף הספר, החל בפרק נובמבר, חלק מהסיפורים היה שונה ממה שאני יודע.
לא בדקתי את כל הסיפורים בספר. רובם על דברים שאינני מכיר, לפחות אינני יודע או אינני זוכר את הפרטים. אבל פה ושם אני יודע משהו, ומה שאני יודע, וגם בדקתי, ליתר בטחון, איננו מתאים למה שהיא כותבת. והסטיה הזאת מהאמת, התברר, היא עקבית ומגמתית (מיד אפרט).
ספר אמין, חייב להיות אמין לכל אורכו. ספר שהוא אמין פה ושם, אינו אמין. במילים אחרות, אם מתגלה, בספר המתיימר לספר את ההיסטוריה, סטיה מהאמת, ועוד ביודעין, הספר כולו נעשה בלתי אמין. המשמעות של גילוי כזה היא שצריך לבדוק במקורות אחרים כל עניין המוזכר בו. לשם מה לקרוא ספר כזה?
כאן תקף הכלל של ג'ורג' ברנארד שואו: אין צורך לאכול את כל הביצה כדי לדעת שהיא מסריחה. והספר הזה נראה כביצה מסריחה.
והבעיה בו היא השיבוש המגמתי של האמת. הוא מורכב משני דברים:
מצד אחד הכנסת סיפורים מגמתיים שלא קרו ב-1947, ואינם נקשרים באופן ישיר לשום דבר אחר שכן קרה אותה שנה ומסופר בספר, וחלקם לא קרו בכלל, או שהם הגזמה פרועה.
מצד שני הסתרת דברים שכן קרו ב-1947, באותו נושא, ומתבקשים בו מפני שהם נקשרים ישירות לדברים אחרים שהספר מספר, אבל המסר שלהם הפוך.
והנושא שבו גיליתי את זה בספר, הוא הקונפליקט הערבי-עברי בא"י (המכונה לרוב – בטעות – הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל זה נושא לרשימה לעצמה). ליתר דיוק, המאבק האלים בין היישוב הערבי לבין היישוב העברי בא"י מסוף נובמבר 1947, אחרי ההחלטה באו"ם על חלוקת א"י.
אביא דוגמאות מפורטות:
בפרק נובמבר
תחת הכותרת "ערב א-זביד", מופיע תיאור אירוע נטישת כפר ערבי (לא בדקתי מקורות אחרים) שקרה – לפי הספר עצמו "בתוך כמה חודשים … יום אחד, באפריל". ז"א ב-1948, ואיננו נקשר לשום דבר ספציפי ב-47. לשם מה הוכנס כאן?
עוד לפני זה, בסוף סיפור ארוך על ההחלטה ב-29 בנובמבר, תחת הכותרת "ניו-יורק", מסופר על הכפר הערבי ליפתא, ליד ירושלים, כי תושביו ברחו בעקבות פיצוץ בית קפה, וכי אח"כ "האצ"ל חוזר ומפוצץ הכל לרסיסים". האמת היא שהנשים והילדים פונו מהכפר ב-4 בדצמבר בהוראת הועד הערבי העליון דווקא, כדי לפנות מקום ללוחמים ערבים, ומה שפוצץ, ורק בינואר 1948, הוא בניין המפקדה של הנג'אדה (אחד מארגוני הלוחמים הערבים). אבל את זה הספר לא מספר. אגב, כמעט כל בתי הכפר, אלו שמסופר עליהם כי פוצצו לרסיסים, נשארו שלמים, והם עומדים שם עד היום.
בפרק דצמבר
תחת הכותרת "פלשתינה"
מסופר על "הגל הראשון … שאורזים את חפציהם תחת מטחי ירי ופצצות, מתחת לגגות שעליהם אורבים צלפי המוות ברובים טעונים …"
מישהו יכול למצוא כאן דמיון כלשהו למציאות ההיסטורית? לא כל הערבים נטשו מיוזמתם. חלקם גורשו. אבל התיאור הזה מופרך לחלוטין.
בהמשך, מסופר כי "שכונת חליסה (חיפה) הופכת ב-4 בדצמבר לשם הראשון ברשימה של שמות כואבים, של עצי זית נטושים …"
אולי היו עזיבות בודדות קודם, אבל רק ב-22 באפריל החלה הנטישה ההמונית – ביוזמתם הם – של חליסה.
צליפה על תושבים היתה שיטת לחימה מקובלת דווקא על הערבים, ובכלל זה דווקא מחליסה על התנועה שעל גשר רושמיה, בין חליסה לעיר, עד שב- 8 בדצמבר הפסיקו לנסוע בו. אבל את זה הספר לא מגלה לנו.
בספר הזה מסופר רק על התקפות של היישוב העברי על הערבי. לשם כך הסופרת גררה אותן מ-1948, וראינו גם שהוסיפה כיד הדמיון הערבי. אין אף רמז לעובדה שערבים התקיפו יהודים אי פעם, ועוד התחילו בזה מייד לאחר ההחלטה.
מה שהיה מתבקש שיהיה מסופר בו, למשל, הוא שפעולת האיבה הראשונה בין יהודים לערבים, בעקבות ההחלטה, קרתה כבר בבוקר ה-30 בנובמבר, למחרתה, ושנעשתה ע"י ערבים שהתקיפו שני אוטובוסים והרגו שמונה יהודים. באותו בוקר התחילו גם הצליפות של ערבים, מיפו על ת"א. אבל על זה השתיקה בספר מוחלטת.
אני חושב שדי בזה כדי להדגים את השיבוש המגמתי של האמת ההיסטורית, המתועדת היטב. וכתבתי רק על המעט שאני יודע, ולא על כולו. אבל התוצאה היא שכל תוכן הספר מוטל בספק. הסיפורים אולי משעשעים, אבל לקבל אותם כהיסטוריה אמינה כבר אי אפשר.
העובדה שהגברת אליזבת אוסברינק איננה היסטוריונית, אינה תירוץ מספיק.
וישנה מסקנה נוספת: לא להאמין לביקורות רק משבחות, אבל גם זה נושא לרשימה אחרת.
מזכרת 