השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ג)

אינני איש ספרות. לא סופר, לא מבקר, לא חוקר. רק קורא. אבל אני מאמין שאני מבין לפחות את הדברים הפשוטים במה שאני קורא.

ואני מקווה ששכנעתי את קורא שתי רשימותי הקודמות על "ורד לאמילי", כי ברור לחלוטין, מתוך הדברים הפשוטים שבסיפור, שאמילי לא ישנה לצד גופתו של אהובה המת, וכי אין בסיס להאשמתה בהרעלתו. אם כך, החידה האמיתית בסיפור הזה, היא איך נולד ואיך התקבל והתקבע הרעיון של אשמתה ברצח ובנקרופיליה.

כפי שכבר סיפרתי בחלק הראשון של רשימתי, הופתעתי כבר בדבר הראשון שמצאתי ברשת על הסיפור — המאמר של א"ב יהושע, שציטטתי ממנו בתחילת רשימתי. אחרי שזה עורר את סקרנותי, ההפתעה עוד גדלה בשפע שמצאתי ברשת על הסיפור, כמובן באנגלית, וזה רק מעט ממה שיש, ולי אין גישה אליו. אמרו עליו שהוא הסיפור המנותח ביותר של פוקנר — כבר בשנות ה-70 מנו יותר ממאה מאמרים עליו. רבים מאלה שראיתי מציגים ניתוחים ספרותיים הנשגבים מהבנתי, מחמת בורותי בתורת הסיפרות. להגנתי אומר כי סיפורים נכתבים למען הקורא הרגיל, ולא למומחים לסיפרות. לכן מותר לי, למרות בורותי בתורת הסיפרות, ואולי דווקא בזכותה, לנסות להבין מה קרה שם, בעולם של הסיפור, בעזרת ההגיון העובדתי והשכל הישר של קורא פשוט.

תחילה הפתיע אותי הרעיון שאמילי ישנה לצד גופת אהובה הנרקבת ארבעים שנה. מאין זה בא? הרעיון הזה נראה לי לא רק בלתי סביר מבחינה אנושית, אלא פשוט לא מתיישב עם העובדות המסופרות. קראתי שוב את הסיפור, בתשומת לב, ביררתי את תכונות הרעילות של הארסן, והבנתי שלא רק לא שכבה לצד הגוויה, אלא גם הרעלה בארסן בלתי אפשרית בעולם הסיפור. זה לא סיפור פנטזיה. החוקיות הפיזיקלית והביולוגית בעולם הסיפור אמורה להיות זו שאנחנו מכירים בעולם המציאות. גם לגבי הרעלת ארסן. אין ספק כי פוקנר ידע מהן התופעות של הרעלת ארסן. זה היה רעל מקובל בתקופתו.

אז מה חשב אותו "אחד מאתנו", כפי שהמספר מכנה אותו, כשהרים את השערה מהכר? מה חשב המספר, כשהוא מציג את השערה כנקודת השיא, כעוקץ של הסיפור כולו?

לגבי המספר, אני חושב, שזה די ברור, מהאופן שהוא מספר את הסיפור, ומדגיש כל כך את קניית הרעל. הוא רוצה לרמז שזו ההוכחה לרצח. אבל אותו "אחד מאתנו", כלל לא ברור שזה מה שהוא חשב עליו כאשר הציג את השערה. עצם העובדה שאמילי שכבה עם הומר ברון, אהובה, היתה שערורייתית במידה מספקת, באותם ימים. הזמנים משתנים.

ההסכמה הכללית על עלילת ההרעלה, והנפוצה על הנקרופיליה, כמעט בכל הכתובים שמצאתי, היא חידה בעיני, החידה האמיתית שאני מוצא בסיפור. איך התעוררה ההאשמה ברצח, ויותר מזה — בנקרופיליה, יכולים להיות נושא מעניין למחקר, אני חושב. חבל שאין ביכולתי לעשותו. אולי בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הסיפור יצא לאור, זאת שאמילי שכבה עם אהובה כבר לא נחשב למשהו שיכול לשמש כעוקץ של סיפור, וצריך היה למצוא, או להמציא, משהו חזק יותר.

נראה שכל כולה של הנחת הרצח תלויה בהבלטת השערה המאובקת ע"י המספר, במעוף הדמיון, ובהתעלמות מהשאר. היוצאים מהכלל שמצאתי הם Helen E Nebeker (Emily's Rose of Love, 1970), שאמנם מקבלת את הרצח כעובדה, אבל מעירה כי בארבעים שנות ביקורת לא הצליחו ליישב את השאלה איך מסבירים את השערה האפורה על הכר, ו- Terry Heller (במאמר בשם המעניין The Telltale Hair, 1972), האומר כי אין בסיפור מידע מספיק כדי להחליט אם אמילי רצחה את הומר ברון או לא (ובעוד שאלות רבות), אבל אינו ממשיך מעבר לזה.

אני טוען, לעומתם, כי הסיפור נותן מידע מספיק לפחות לגבי השערה, ההרעלה והנקרופיליה. האם אצליח לשכנע מישהו? מן הסתם לא את מי שכתב מאמר מלומד, או נישא על כנפי הפנטזיה הפסיכולוגיסטית, מתוך התבססות על הנחת הרצח. המירב שאוכל לצפות ממנו הוא שיסכים שלא נסכים. מהקורא הפשוט אני מצפה שלא יתן לביקורת המלומדת לעמוד בינו לבין הסיפור עצמו, אלא ינסה להבין אותו בעצמו. עכ"פ, אני מנסה להרים כאן את קולי הדל, לפחות בעברית, בזכותן של אמילי ושל ההבנה הפשוטה של הנקרא.

ועדיין מוזר בעיני שיש לי משהו שונה לומר על סיפור שיצא לאור לפני כתשעים שנה, ונותח עד מוות בידי חוקרים ומבקרים בהרבה יותר ממאה מאמרים מלומדים, שאגב, הרבה ממה שקראתי בהם שלא על הרצח והנקרופיליה וגם הבנתי, נראה לי תקף ומעניין.

או אולי אני הוא הטועה בניתוח העובדתי של הסיפור?

---