השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (ב)

אז נתחיל לחקור ולברר מה קרה שם, בסיפור.

והחקירה הזאת די מייגעת, הקריאה הדקדקנית בפרטים הקטנים, העובדתיים, ללא מרחב למעוף הדמיון הפסיכולוגיסטי. ראו הוזהרתם. אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו.

ואתחיל בגילוי הגופה, בזירת התגלותה, שהיא גם זירת מותה, כפי שהמספר מתאר אותה. המספר השתתף במעמד הזה, לכן נוכל לקבל את העובדות שבתיאורו כעובדות אובייקטיביות או כהתרשמויות אותנטיות. והמשימה שלנו, כחוקרים, היא להפריד בין השניים, כדי להסתמך רק על העובדות.

הנה התיאור העובדתי במלואו. הפרק החמישי, האחרון בסיפור, מוקדש לתיאור זה. בפרק זה, בצירוף הפיסקה האחרונה של הפרק הקודם (בתרגום ליאורה הרציג, 2018, מאתרה ברשת "לשון-אל-לשון", וברשותה). סילקתי כל תיאור של הלך נפש, דמיון, השערה או שירה, והשארתי את העובדות וההתרשמויות העובדתיות. את הפרק המלא, לוודא שלא השמטתי שום עובדה, תוכלו לראות באתר של ליאורה הרציג:

"היא [אמילי] מתה באחד מחדרי הקומה התחתונה, במיטת עץ-אגוז כבדה עם וילאות, ראשה האפור נתמך בכרית צהובה, מעובּשת … .
ה.
"בדלת החזית פגש הכושי את הגברות הראשונות והזמין אותן פנימה – … ואז נעלם. … יצא מאחור ולא נראה עוד.
שתי הדודניות הגיעו מיד. הן ערכו את הלוויה ביום השני, וכל העיר באה להציץ במיס אמילי מתחת לשכבה עבה של זרים קנויים, בעוד קלסתרו של אביה בגיר צבעוני … מעל לדוכן-המשכב של המנוֹחה; … .
"כבר קודם ידענו שיש חדר במתחם שמעל גרם המדרגות, חדר שאיש לא ראה אותו כבר ארבעים שנים ושיהיה צורך לפרוץ אליו. חיכו עד שמיס אמילי תהיה טמונה באדמה כדת וכדין ואז פתחו אותו.
"הפעולה האלימה של שבירת הדלת הציפה … את החדר הזה באבק. מעטה כהה, דק וצורב, … היה תלוי בכל מקום ומקום בחדר, שקושט ורוהט לחתן וכלה: הוא נח על הווילוניות בצבע ורוד דהה, על המנורות ורודות-האהילים, על שולחן–התשפורת, על האוסף המעודן של חפצי גביש, על כלי הטואלט לגברים בחיפויי כסף עכורים, כה עכורים עד שתשלובת האותיות נחבאה מן העין. בין כל אלה היו מונחים צווארון ועניבה, כאילו עתה זה הוסרו, שאם הרמת אותם, הותירו אחריהם על המשטח, באבק, חצי-סהר חיוור. על כיסא הייתה תלויה החליפה, מקופלת בקפידה; מתחתיו שתי נעליים אילמות וגרביים זנוחים.
"האיש עצמו שכב במיטה.
"זמן רב רק עמדנו שם והיבטנו תחתנו … . נראָה שהגוף היה שרוע פעם בתנוחה של חיבוק, … . מה שנותר ממנו, מרקיב מתחת למה שנשאר מכתונת הלילה, הפך לחלק בל-יינתק מן המיטה ששכב בה; ועליו ועל הכר שלצדו נח הציפוי האחיד של האבק, … .
"ואז השגחנו כי בכּר השני טבועה צורת-ראש. אחד מאתנו הרים משם משהו, וגוחנים לפנים, בנחירינו צורב אותו אבק … , ראינו חוט ארוך של שערה אפורה-כהה."

סוף הסיפור. עדות המספר, עדות סובייקטיבית ואולי מגמתית, אבל זה המידע שישנו בידינו כדי לחקור את ההתרחשות.

המספר מבליט את השערה האפורה כעוקץ של סיפורו. אבל חוקר, כדרך החוקרים, מתעלם מהדרמטיזציה ומתרכז בעובדות. וזה תקציר העובדות שהוא עשוי לרשום בפנקסו:

החדר היה נעול. שברו את הדלת כדי להכנס.
כל מה שבחדר, כל חפץ וכל משטח, היו מכוסים בשכבה אחידה של אבק. הזזת חפץ השאירה סימן באבק.
גופת גבר שכבה במיטה, לבושה בכתונת לילה, בתנוחה של חיבוק מי ששכב לצידו.
הבגדים והנעליים היו מסודרים כמו לקראת שנת לילה.
הגופה, בהרקבה, התחברה עם המיטה.
בכר שלידו, גם הוא מכוסה באותה שכבת אבק, היתה טביעת ראש ושערה ארוכה.
התרשמות המספר היתה כי השערה אפורה, אבל היא היתה מאובקת, לכן לא ברור מה צבעה האמיתי, שלגבי שערה בודדת של אמילי יכול להיות רק שחור או לבן. ואמנם המספר מתאר את שערה האפור של אמילי, בפרק ד, כ"תערובת שחור-לבן" (pepper-and-salt).
טביעת ראש יכולה להשאר למשך זמן רב בכר נוצות לא דחוס, לכן אין לדעת מתי נעשתה,
ושערה בוודאי יכולה להשאר במקומה שנים רבות.
אמילי נהגה לישון, זה זמן רב, בחדר בקומה התחתונה.

ואלה המסקנות שיוסיף:

איש לא נכנס לחדר שנים רבות, לפחות מאז שהתחילה להצטבר שכבת אבק ניכרת. בוודאי לא הזיז חפץ או שכב במיטה.
הגבר מת בשלווה בשנתו, או מתוך עלפון, כאשר הוא מחבק את השוכבת לצידו.
מאז שהחלה להרקב, לא הזיזו את הגופה.
כדי לשכב לצד הגופה צריך היה, בגלל תנוחת החיבוק, להזיז את הגופה, לכן איש לא שכב ליד הגופה מאז הרקבה.
לשערה ולצבעה, אף אם היינו יודעים אותו, אין חשיבות. שאמילי שכבה שם פעם, אנחנו יודעים מטביעת הראש. ולגבי השאלה מתי שכבה שם, הצבע אינו אומר דבר, כי שערות בודדות יכולות להלבין הרבה לפני שהשער מתחיל להראות כמאפיר. קרוב לוודאי שזה היה בפעם האחרונה, וכנראה היחידה, ששכבה שם, בליל מותו של אהובה.

בנסיבות הסיפור אין שאלה לגבי זהות השוכבים במיטה. לצד הגופה, בזמן מותה, שכבה אמילי, והגופה היא של הומר ברון, אהובה. והעובדות מלמדות כי הגופה נשארה במקומה, בלי שיזיזו אותה, ואמילי לא חזרה לישון לידה.

מה הביא למותו של הומר ברון, איננו יודעים. אולי דום לב, אולי שבץ. ואם הורעל, זה לא היה בארסן, כפי שמייד נראה.

ומה חושבים אנשי הספרות? את מה שחושב א"ב יהושע כבר ציטטתי למעלה, ומה שנחת עלי בעוצמה, בקריאת פיסקה זו, היה ההפרזה בהאשמה בנקרופיליה. המשיכה לשכב לידו ארבעים שנה? הרי העובדות המובאות בסיפור שוללות זאת באופן הברור ביותר. האם קראנו את אותו סיפור? אבל המעניין והמדהים הוא כי רוב המבקרים הספרותיים חושבים כמוהו, כותבי העברית וכותבי האנגלית. לגבי ההרעלה, ישנה הסכמה כללית כמעט לגמרי. אמנם בדקתי רק את מה שאפשר למצוא ברשת, אבל אני משער שלו היה ויכוח על ההרעלה, היה משאיר עקבות גם בה.

אבל לפני שנגיע לפרשת הארסן, אספר בקצרה את תולדות חייה של אמילי, ואת סיפור אהבתה, ככל שאפשר ללמוד מהסיפור. וככל שאפשר ללמוד ממנו, לא היתה לאמילי שום סיבה להרעיל את אהובה.

ההתרחשויות של הסיפור מתחילות בעשור האחרון של המאה ה-19, בעיר בדרום מזרח ארה"ב, כאשר אביה של אמילי מת והיא כבת 30. עד אז חייתה בצל אביה, בן למשפחה דרומית מיוחסת ואמידה, שהבריח את כל מחזריה. לאחר מות אביה, ומחלה ממושכת, כשחזרה ונראתה בציבור, הופיעה בשיער קצר.

היא יצרה קשר עם הומר ברון, מנהל עבודה ינקי (ז"א צפוני), אדם גדול גוף וחברותי, שהגיע לעיר לעבודה גדולה של ריצוף המדרכות מחדש. הם הרבו לטייל ביחד, במרכבה שכורה, והעיר היתה מזועזעת מהקשר בין בת הדרום המיוחסת לבין ינקי, ועוד ממעמד נמוך. שלחו אליה את הכומר, וכשזה לא הועיל, הזעיקו את שתי דודניותיה, מעיר אחרת. גם זה לא הועיל. היא קנתה מערכת בגדים לגבר, לרבות כתונת לילה, ומערכת כלי טואלט מכסף, מקושטים בראשי התיבות ה"ב.

ואז הומר ברון עזב את העיר, וזמן מה אח"כ נסעו הדודניות. אבל ימים ספורים אחרי נסיעתן נראה הומר ברון שוב, כשהוא נכנס לביתה של אמילי. מאז לא נראה יותר, ואמילי הסתגרה בביתה עד מותה. היא התעלמה מהסביבה, מריח הפגר שהיה זמן מה בסביבת הבית, ומדרישות המס של מועצת העיר, למעט שנים מעטות שבהן נתנה לילדות שיעורים בציור על חרסינה.

וכאן אנחנו מגיעים לאירוע קניית הרעל, המסופר באריכות ובפירוט כאמצעי דרמתי, כי המספר לא היה נוכח בו. הוא מציין כי האירוע התרחש בזמן שהדודניות שהו בביתה של אמילי, מדגיש כי אמילי לא היתה מוכנה לומר שהרעל נועד להדברת עברושים או מזיקים אחרים, מרמז לחשד, בליבו של הרוקח ובליבם של בני העיר, כי הרעל נועד לאדם — לה עצמה, ומבהיר כי סוג הרעל שקנתה היה ארסן.

למרות המגמתיות הברורה של הסיפור, אפשר לזהות כאן מידע שהסופר מעביר לנו דרך המספר, המידע שהרעל שאמילי קנתה הוא ארסן (בתרגומה של ליאורה הרציג – "זרניך", שם ארכאי לאותו חומר רעיל). המילה ארסן נאמרת ארבע פעמים, לא פחות, בשיחה שמלווה את הקניה. אבל לסיפור של המספר, חשובה רק העובדה של קניית רעל, לא ההרכב שלו.

מדוע חשוב לסופר שנדע כי הרעל הוא ארסן ולא אחר? את התשובה צריך לחפש בתכונות המיוחדות של הארסן, ובסיפור הזה אלה תכונות הרעילות שלו, איך מתים בהרעלת ארסן חריפה. ובכן לא מייד. זה עניין של שעות, שעתיים ויותר. ובינתיים מקיאים, ומשלשלים, וסובלים כאבי בטן. זה לא רעל שמתים ממנו בפתאומיות או בשלווה. מוות כזה איננו מתאים לעובדות שהתגלו. הרעלת ארסן בלתי אפשרית כאן. תודה לך, שרלוק הולמס.

ובכן זה מה שהסופר רוצה. לזכות אותה מעלילת הרצח. שנדע כי אמילי לא הרעילה את אהובה, לפחות לא בארסן. ובלי הסיפור המובלט של קניית הרעל, איזו סיבה היתה לנו לחשוד שהיתה כאן הרעלה? מהסיפור ברור שהשקפת אנשי העיר, כי בחרה בבן זוג בלתי הולם, כלל לא הטרידה את אמילי.

ואגב, המספר כלל לא האשים אותה במפורש. רק באמצעים הדרמתיים של קפיצות אסוציאטיביות ויצירת סמיכות עניינים בסיפור, הוביל אותנו לחשוב שהיתה כאן הרעלה מכוונת.

ויחד עם גילוי האמת, נופלים כל ההסברים הפסיכולוגיסטיים של המבקרים, בעברית ובאנגלית, המנסים להסביר דברים שכלל לא קרו, ב"מציאות" של הסיפור.

ועכשיו אנחנו יכולים להתוות את סיפורה האנושי של אמילי.

בגיל 30 בקירוב, אחרי שהשתחררה מהשפעתו הכובלת של אביה, ואחרי מחלה ממושכת, אמילי רוצה לצאת לחופשי ולחיות. היא מקצרת את שערה — הכרזה משמעותית על עצמאות ומרד, במיוחד בסוף המאה ה-19, ובדרום השמרני של ארה"ב (עשרים-שלושים שנה אחר כך, אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועדיין כהצהרה של עצמאות, שער קצר נעשה נפוץ בקרב הנשים, אבל בזמן שהסיפור מספר עליו, זה היה ממש נועז).

היא יוצרת קשר גלוי ומתריס עם גבר שהיא שובה את ליבו, כנראה, לא פחות מאשר הוא את ליבה. אבל כאשר הם שוכבים (מממשים את אהבתם — זה הביטוי הספרותי), ועדיין לא נישאו, הוא מת, וכל עולמה ותקוותיה קורסים עליה. היא חוזרת ומסתגרת וכמעט איננה יוצאת עוד.

את החדר היא נועלת על גופת אהובה. אולי מתוך התעלמות מהמציאות (נטיה להתעלמות כזו מגלה לנו הסיפור עוד קודם). אולי מפני שאינה מוצאת כוחות נפש מספיקים כדי לקבור אותו. וכך הוא נשאר עד למותה ולהתגלות הגופה.

זה סיפור של טרגדיה אישית והתכנסות לתוך הצער, לא סיפור של רצח ונקרופיליה.

והרעל? לשם מה הרעל? זו שאלה כפולה. האחת, היא לגבי "המציאות" של הסיפור, והשניה לגבי המטרה הספרותית של הסופר, בכך שהכניס אותו לסיפור, ועוד נתן למספר להדגיש אותו.

"במציאות" של הסיפור, מטרתו הסבירה ביותר היא, כן, הדברת עכברושים. היא התכוננה להנשא, או לפחות לקיים יחסים אינטימיים, קנתה מתנות, קישטה את חדר השינה, ולא רצתה שיתרוצצו בבית עכברושים. ומדוע לא לומר זאת לרוקח? לדעתי (ולדעת מבקרים), זו הגאווה וההתנשאות כלפי בני העיר. מי הם שיפקפקו במעשיה? ואגב, אילו באמת רצתה להרוג אדם, דווקא אז חשוב היה לה לתרץ את הקניה בעכברושים.

התפקיד הספרותי של הארסן, לעומת זאת, הוא להראות שהמספר, מאנשי העיר, מאשים את אמילי ברצח. אני חושב, וכך חושבים מבקרים רבים, כי הנושא העיקרי של הסיפור הוא לא הטרגדיה האישית של אמילי, אלא יחס אנשי העיר אליה. לא ארחיב בעניין זה.

טקסט של ספרות, מזמן שיצא לאור, מקובל על רבים שהוא עומד לעצמו, והזכות לפרש אותו נמצאת בידי הקורא. אבל גם אם אין לדבריו של הסופר עדיפות על פירושים אחרים, הם מעניינים. והם מעניינים במיוחד, בסיפור הזה, לגבי שמו. השם אינו נובע משום דבר בתוכנו של הסיפור, לכן הוא מסר מהסופר ישירות אל הקורא, מעל הסיפור. ורד לרוצחת? שאלה זו הטרידה מבקרים רבים, וא"ב יהושע בתוכם. הנה תשובת הסופר עצמו לשאלה על כך:

"אני מצטער על הטרגדיה של אמילי. הטרגדיה היתה שהיתה ילד יחיד, בת יחידה. בהתחלה, כאשר יכולה היתה למצוא בעל, שיהיו לה חיים משלה, יתכן שהיה מישהו, אביה, שאמר: 'לא, את חייבת להשאר כאן ולטפל בי'. ואז, כאשר מצאה גבר, לא היה לה נסיון באנשים. יתכן שבחרה מישהו רע, שעמד לעזוב אותה. וכאשר איבדה אותו יכולה היתה לראות כי עבורה זה היה סוף החיים, לא נשאר דבר, מחוץ  להזקין, לבדה, בודדה. היה לה משהו והיא רצתה לשמור אותו, דבר רע – להתאמץ לשמור משהו. אבל אני מרחם על אמילי. אינני יודע אם הייתי מחבב אותה או לא, יתכן שהייתי מפחד ממנה. לא ממנה, אלא ממישהו שסבל, התעוות, כמו שחייה כנראה עוותו בידי אב אנוכי … [זו] היתה כותרת אלגורית. המשמעות היתה, הנה היתה אישה שהיתה לה טרגדיה, טרגדיה שאי אפשר לחזור ממנה ואין מה לעשות, ואני ריחמתי עליה, וזה היה אות הערכה. לגבר מרימים כוס יין, לאישה מושיטים ורד".

מתוך Faulkner at Nagano , בעריכת Robert Jelliffe , 1956, מצוטט ברשת (באנגלית).

טרגדיה. אות הערכה (Salute). נראה לי שהוא מנסה, בתשובה הקצת מגומגמת הזאת, להתפתל בין רצח, שאולי כבר היה הפירוש המקובל של הסיפור, לבין טרגדיה, הפירוש שאני מציע כאן, לכאורה בלי לפסוק ביניהם. נקרופיליה אין כאן כלל.

הקטע שאפשר לפרש בשני האופנים הוא זה: "היה לה משהו והיא רצתה לשמור אותו, דבר רע – להתאמץ לשמור משהו". אבל אין צורך ברצח כדי להבין את הקטע. היא שמרה לידה את הגוויה, אחרי שמת במפתיע. מעשה חריג ורע כשלעצמו.

ועכשיו לחידה האמיתית של הסיפור.



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s