השערה המשקרת – "ורד לאמילי" של פוקנר כסיפור בלשי (א)

הסיפור "ורד לאמילי" של ויליאם פוקנר (William Folkner – A Rose for Emily), ידוע למדי. הוא נחשב לאחד מהטובים בסיפוריו, ותורגם לעברית פעמים אחדות. ברשת אפשר למצוא אותו גם בעברית, בתרגומה של ליאורה הרציג, 2018, באתרה ברשת "לשון-אל-לשון". תרגום מצויין, לדעתי, והביקורת היחידה שלי עליו היא שהייתי מעדיף שתקרא ליסוד הרעיל ארסן בשם המקובל כיום, "ארסן", במקום בשם הארכאי "זרניך". ואגב, השם הפרסי העתיק "זרניך" הוא הוא המקור האטימולוגי של "ארסן" העכשווי.

למרות זאת שהוא סיפור ידוע של סופר ידוע, מלפני כתשעים שנה, השייך כבר לקלסיקה האמריקאית, קראתי אותו לראשונה רק לפני זמן קצר. חיפשתי ברשת וקראתי מעט גם עליו, וכתבו עליו הרבה, באנגלית כמובן, וגם בעברית מצאתי משהו. ובמה שמצאתי, היתה הפתעה גדולה.

אבל לפני שאמשיך, הנה תקציר העלילה:

הסיפור מתחיל בגופה ונגמר בגופה, אבל בסדר הזמנים, שתי הגופות סמוכות זו לזו. הגופה של אמילי שזה עתה מתה, נקברת, ומייד מתגלית בביתה הגופה השניה.

המעשה מתרחש בסוף המאה ה-19. אמילי, לא נשואה, היא בת למשפחה מיוחסת שירדה מנכסיה בעיר קטנה בדרום ארה"ב. בגיל 30 בקירוב, אביה מת, והיא משתחררת מהשפעתו הכובלת. אחרי מחלה ממושכת, למרות התנגדותם של העיר והמשפחה, היא יוצרת קשר גלוי ומתריס עם גבר ממעמד "לא מתאים", וצפוני, שהיא שובה את ליבו, כנראה, לא פחות מאשר הוא את ליבה. אבל הוא נעלם, והיא חוזרת ומסתגרת וכמעט איננה יוצאת עוד מביתה, עד למותה, לאחר שנים רבות. לאחר מותה מתגלה בביתה, במיטה זוגית בחדר שהיה סגור ונעול שנים רבות, גופתו של אהובה. על הכר שליד הגופה, מצאו שערה משערותיה של אמילי. המספר, שמפיו אנחנו שומעים את הסיפור, מספר שקנתה, זמן מה לפני שאהובה נעלם, ארסן, רעל שכרגיל שימש אז להרעלת מזיקים.

ואת כל זה מספר אדם שאיננו יודעים עליו דבר, מחוץ לזה שהוא בן אותה עיר.

והנה מה שמצאתי על הסיפור הזה:

"לא זו בלבד שבסוף הסיפור מתברר שאותו הומר ברון, המאהב שנעלם, הורעל על-ידי מיס אמילי, וגוויתו נשארה בחדר שבקומה השניה במשך ארבעים שנה, אלא שמיס אמילי המשיכה לשכב על ידו במשך כל אותן שנים.
"העובדות המדהימות הללו נוחתות על הקורא בעוצמה אדירה …"
"החברה מגישה ורד רענן לרוצחת", מאמר בקובץ "כוחה הנורא של אשמה קטנה: ההקשר המוסרי של הטקסט הספרותי", א"ב יהושע, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1998.

ישנן כאן שתי טענות (את זה ש"גוויתו נשארה בחדר שבקומה השניה במשך ארבעים שנה", אפשר לקבל כעובדה בעולם הסיפור):

1. רצח: הומר ברון, המאהב שנעלם, הורעל על-ידי מיס אמילי.
2. נקרופיליה: מיס אמילי המשיכה לשכב על ידו במשך כל אותן שנים.

מה שנחת עלי בעוצמה, והפתיע אותי, היה חוסר הסבירות של טענת הנקרופיליה. לא מפני שזה נראה בלתי אנושי, אלא מפני שזה לא מתאים לסיפור, ל"עובדות" המדווחות בעולם הסיפור. גם טענת הרצח נראתה לי מפוקפקת.

ומה שהפתיע עוד יותר, הוא ההסכמה הכללית, בספרות הביקורת באנגלית, על טענות אלה. אדייק מעט יותר. ההסכמה על הטענה הראשונה היא למעשה כללית. ישנם מעטים שאינם בטוחים בזה, אבל לא מצאתי מתנגד. ההסכמה על הטענה השניה רחבה פחות. מעטים אינם מזכירים אותה, אבל לרוב זה נראה ברור.

אבל אולי לא? אולי לא כל כך ברור? אולי זה רק מסתבר, ולא מתברר? רצח זו האשמה רצינית, אפילו בלי הנקרופיליה, אפילו לדמות ספרותית. דרוש בלש, שיקלע למקום, ושסקרנותו תתעורר, כמיטב הספרות הבלשית. שיחקור ויתחקר ויברר את העובדות ויגלה את האמת.

אבל זה לא סיפור בלשי. אין בלש. אבל אנחנו, הקוראים הרוצים להבין את הסיפור, אנחנו יכולים להיות החוקרים. ואין לנו את מי לתחקר. ישנו לנו רק סיפור. בן המקום מספר אותו, ומתברר כי הוא דמות בסיפור, לא מספר יודע כל כפי שנדמה בתחילתו. הוא איננו מתכוון לרמות אותנו. הוא מאמין במה שהוא מספר. אבל הוא לא לגמרי אמין. לא בכל האירועים היה נוכח. את חלקם הוא מספר מכלי שני, אם לא שלישי. והוא אינו חוקר, ואינו מדען, ואינו מבחין היטב בין עובדות לבין התרשמויות ולבין דיעות קדומות. והסיפור שלו מגמתי. נראה כי הוא רוצה לשכנע אותנו שאמילי היא הרוצחת, אם כי אינו אומר זאת באופן ישיר.

אבל אנחנו, החוקרים, יכולים לנתח את הסיפור, להפריד בין העובדות המוצקות, בסיפור, לבין הפחות מוצקות, ולדלות את האמת. אולי לא את כל האמת, כי רק הסיפור בידינו, אבל מספיק כדי לבחון את העדויות. אולי לזכות את הנאשמת. האם אפשר לגלות את האמת, בעולם הסיפור? האם אפשר לחדש משהו אחרי תשעים שנה והרבה יותר ממאה מאמרים וביקורות? ננסה.

וישנו מי שעוזר לנו מאחורי הקלעים. הסופר. הוא שם בפי המספר את המידע שדרוש לנו, לדעתו, כדי שנוכל לגלות מספיק מהאמת, למרות המגמתיות של המספר, שהיא מרכיב חשוב בסיפור. נוכל לזהות מידע כזה, כאשר המספר מוסר לנו מידע שאינו משרת את המגמתיות של סיפורו.

ועוזר לנו גם שרלוק הולמס, שהראה את הדרך, ולימד אותנו כי "לאחר שנשלול את מה שהוא בלתי אפשרי, מה שישאר, בלתי סביר ככל שיהיה, חייב להיות האמת". הוא טעה בהניחו כי בהכרח תשאר רק אפשרות אחת, אבל עדיין, האמת תמצא במה שישאר אפשרי.

אז לדרך.

---