סיפור על מרכז שכונתי ומגרש, חלק י-2, מי ניצח, מי הפסיד

ובכן הגענו לפרק האחרון, בינתיים, במה שנראה יותר ויותר כאופרת סבון – הדיון בוועדת העררים הארצית והחלטת הוועדה. לפני שאנתח את הדיון וההחלטה, אקפוץ "לשורה התחתונה" של המאבק כהתחרות, או קרב, בין קבוצות שונות – מי ניצח ומי הפסיד (על מה כל העניין? – אנא ראו ברשימתי הקודמת). גם זה לא כל כך פשוט:

ראש המועצה המקומית: במישור העקרוני – הפסיד. גם הוועדה הזאת, כמו המחוזית, קיבלה את עקרונות תכנון העיר שעו"ד פסטרנק התווה. במישור המעשי – לא הפסיד אבל גם לא ניצח, כי דחו את ההחלטה המעשית לאחד הפרקים הבאים. לא דחו את הערר שלו, אבל גם לא קיבלו אותו, אלא החזירו את ההחלטה אל הוועדה המחוזית, והורו לה לבחון מחדש אם בנסיבות העניין הותרת שטחי מסחר "תגשים תכנון מיטבי". בהחלטתה הקודמת היא כבר פסקה לטובת שטחי המסחר, אבל בדיון אמר נציגה כי אולי אפשר היה להפחיתם.

עו"ד יצחק פסטרנק: במישור העקרוני – ניצח. הוועדה קיבלה את עקרונות התכנון שהתווה. במישור המעשי – בדומה לראש המועצה, לא ניצח אבל גם לא הפסיד.

נצטרך לחכות עוד כדי לראות מי יהיה המנצח הסופי במישור המעשי, ומי המפסיד בין שני אלה. אבל ישנם, לדיון הזה, לפחות עוד שני צדדים. האחד היה מיוצג ע"י הוועדה עצמה, והשני, למרות זאת שלא היתה לו שום נוכחות פיזית בדיון, ישנם לו אינטרסים רבים בכל דיון תכנוני, לא רק בתוצאות של הדיון אלא גם בעצם המעמד שהאינטרסים האלה מקבלים בו, והוועדה אמורה היתה לייצג אותו – הציבור:

המועצה הארצית לתכנון ובניה: הפסידה הפסד גדול. וועדת המשנה לעררים שלה התגלתה כאן בקלונה – בצרות האופק של הסתכלותה, בהעדר שכל ישר, בהתעלמות מהאינטרסים של הציבור ומנימוקי נציגיו, בהעדפה ברורה של הרשויות על פני הציבור, במאמציה להגביל את מוסד ההתנגדויות, בחוסר ההגיון שלה, ובאי הבנת הנקרא (שאינני יודע אם היא עיוות מכוון או "רק" אי הבנה אמיתית). את כל זאת אפשר לראות בהחלטת וועדת המשנה וובתמליל הדיון.

הציבור בכללו: הפסיד גם הוא, כי זה המוסד העליון לתכנון ובניה שקיבל, וכך המוסד הזה מתייחס אל הציבור.

עד כאן חשבון הניצחונות וההפסדים. עכשיו אנסה לנמק את הטענות הקשות שאני מעלה נגד הוועדה, ואני מתנצל על האריכות. אני עומד מאחורי כל מה שכתבתי עליה, ורוצה לבסס היטב את דברי.

ומי שמוכן להקדיש את הזמן, לקרוא את ההחלטה ואת תמליל הישיבה ולהווכח בעצמו, יוכל להוריד אותם מטבלת הישיבות של וועדות המועצה הארצית – לבחור "החלטות הוועדה" בשורה של "וועדת משנה לעררים", ולהוריד את ה"פרוטוקול" (כך הם קוראים להחלטה) ואת "תמליל הישיבה" משורת ישיבה  2013008  בתאריך  2013-05-09.

הייתה לי סקרנות רבה לגבי הוועדה הזאת. זו פעם ראשונה שהזדמן לי לראות אותה בפעולתה בעניין שהכרתי, פחות או יותר, את פרטיו. הרושם היה רע והאכזבה רבה. הרושם הזה עוד התגבר כשראיתי את החלטתה של הוועדה.

בראש הוועדה ישב עו"ד. הוא דיבר כמו עו"ד, ונראה היה שהוא חושב כמו עו"ד, וששאלות של תכנון עיר כלל לא עניינו אותו. ומכל חברי הוועדה – שלושה נוספים היו שם – למעשה רק הוא דיבר. אם תבדקו בתמליל, תמצאו בכל הדיון רק שתי הערות עובדתיות קצרות של האחרים.

הדבר העיקרי שהטריד אותו בדיון הוא שהוועדה המחוזית חזרה בה מהחלטה קודמת שלה. הוא הזכיר פס"ד של בית המשפט העליון, וטען כי פסק הדין אומר כי שינוי החלטה מחייב נימוקים "כבדי משקל" (מתוך התמליל):

הרי אתם מכירים את פסק הדין של בית המשפט העליון בנוגע לחזרה מהחלטת הפקדה, וברור שגוף תכנוני יכול לחזור בו מהפקדה אבל הוא צריך נימוקים כבדי [משקל] בשביל לעשות 180 מעלות.

הוא חוזר על דברים ברוח זו גם בהחלטה, ושוב מסתמך על פסה"ד של בית המשפט העליון:

במקביל לקביעה בדבר עצם סמכותה של הוועדה לחזור בה … סמכות זו לא תתבצע כדבר שבשגרה. … הוועדה המחוזית תהיה רשאית לחזור מהחלטתה … רק לאחר שבחנה את הסוגיה היטב … וכן שקלה את האינטרס הציבורי שנפגע מעצם החזרה … אם מחליטה הוועדה בסופו של דבר לחזור בה מהחלטתה, מוטלת עליה החובה לנמק כיאות מדוע היא בחרה לשנות מהחלטתה. כך קבע בית המשפט העליון …

הטענה הזאת בעייתית מכמה סיבות:

1. האם אסור לוועדה לחזור מטעות אלא אם כן זו טעות גדולה וכבדת משקל?

2. איך שוקלים נימוקים (וטעויות) כדי לדעת אם משקלם כבד במידה מספקת? האם יש בכלל מדד אובייקטיבי למשקלם של נימוקים? זהו פתח גדול לשרירותיות של הוועדות, היכולות לטעון כי נימוק זה כבד מהנימוק הנגדי, ואין שום דרך להוכיח את ההיפך.

3. הטענה הזאת עובדת תמיד נגד הציבור. הרי את ההחלטות מחליטה הוועדה, ואילו ההתנגדויות, שמטרתן לשנות את ההחלטה, מוגשות ע"י הציבור.  זה מטה את הוועדות, גם את הוועדה הדנה בהתנגדות, וגם את הוועדה הדנה בערר על קבלת התנגדות, נגד המתנגדים מהציבור, ויוצר מראש מכשול לכל התנגדות. על ההטיה של וועדת הערר המחוזית נגד העוררים כבר כתבתי, והנה היא גם בוועדה הארצית לעררים!

4. ולגבי המקרה שלנו, ההגיון של הטענה הזאת פגום לחלוטין. הוועדה שינתה את החלטותיה פעמיים, לא פעם אחת. בפעם הראשונה חזרה מהחלטתה באישור התוכנית של השכונה, שהמגרש מיועד בה למשרדים ומסחר, והסבה אותו למגורים. בפעם השניה חזרה מההחלטה על ההסבה, והחזירה אותו לייעודו המקורי. אם שינוי פסול מעצם היותו שינוי, אז גם השינוי הראשון פסול, והמגרש צריך לחזור אל ייעודו המקורי – המסחרי. הפעלת הדרישה לנימוקים כבדי משקל רק על השינוי השני יכול לנבוע רק מאחת משתי סיבות – או שהוועדה לא הבינה את חוסר ההגיון בהפעלת העיקרון רק על שינוי ההחלטה השני, או שהיא כן הבינה, ואז זה ביטוי ציני נוסף להטיה נגד המתנגדים מהציבור.

5. ולבסוף, הטענה על הצורך בנימוקים כבדי משקל בכלל איננה תקפה כאן. יו"ר הוועדה מתבסס על פס"ד של בית המשפט העליון, אבל הנאמר בפסה"ד, שההחלטה מצטטת אותו, כלל אינו נוגע לדיון הזה. הנה קטע מפסה"ד, המצוטט בהחלטה עצמה (ההדגשה שלי):

את הסמכות לשנות תוכנית שלא על-פי התנגדות … יש להפעיל בזהירות רבה … חייבים להיות טעמים כבדי משקל כדי להצדיק את הפיכת הקערה על-פיה בשלב האחרון ביוזמת הועדה עצמה.

במלים אחרות: פסה"ד מדבר על חזרה מהחלטה ביוזמה עצמית של הוועדה, ללא שהוגשה התנגדות, ואילו בערר שנידון כאן כן הוגשה התנגדות! האם הוועדה לא הבינה את זה, או עיוותה את משמעות פסה"ד במכוון, אולי במחשבה שאנחנו לא נבין את זה? לזה התשובה ברורה – היא עיוותה במכוון את משמעות פסה"ד.  זה עולה מהקטע הבא, בפיסקה שבאה בהחלטה מיד אחרי הציטוט מפסה"ד ואמורה לסכם את פסה"ד (ההדגשה במקור):

… כאשר היא חוזרת מהחלטתה במקרה בו לא השתנו הנסיבות …

ההחלטה מחליפה במכוון את העדר ההתנגדות ב"לא השתנו הנסיבות" – זה תנאי אחר לגמרי מ"שלא על-פי התנגדות", במלים אחרות – עיוות של המשמעות.

עד כאן להיום. הרשימה כבר ארוכה, והשעה מאוחרת. את רוב טענותי הקשות כבר הוכחתי. את המשך טענותי נגד הוועדה, ואת סיכום ביקורתי על הוועדה, אשאיר לרשימה הבאה.

---