מרגרט אטווד ואיכות הסביבה

 הסופרת הקנדית הידועה, מרגרט אטווד, בראיון של צליל אברהם בידיעות אחרונות לפני כשלושה שבועות, חוותה דעה מעניינת על מה שקורה בישראל (7 לילות, 9 בדצמבר 2011). בין השאר העירה הערה נבונה מאד על העתיד: "סכסוכים פוליטיים איזוריים, … דומים היום מהרבה בחינות לילדים שרבים בחצר בית הספר בלי לשים לב לבריונים הענקים שצועדים לכיוונם – מחסור במים, התחממות האקלים ואכלוס יתר. אי אפשר לנצח את הכימיה והפיסיקה לנצח. … עולם שנשלט על ידי הודו, סין, ברזיל ורוסיה יהיה שונה מאד מזה שנשלט על ידי ארה"ב.".

מה שהיה מענין כל כך בהערה הזאת, שמעבר לעולמה האישי ולעולם הספרות, הם שני דברים. האחד הוא עד כמה איננה מבינה את הסכסוך של מדינת ישראל עם סביבתה. היא רואה את הסכסוך כמריבה של ילדים בבית הספר, בלי להבין את מהותו ועומקו של הסכסוך. הבנה פטרונית מוטעית כזו שולטת בכל ארצות "המערב", המשתייכות לתרבות המערב-אירופית-נוצרית.

הדבר המעניין השני, והחשוב יותר, הוא התזכורת לשינויים הגלובליים הגדולים, הסביבתיים-אקולוגיים והמדיניים-כלכליים, העתידים להשפיע לא רק על ישראל ושכנותיה כמדינות, אלא על כל אחד מאתנו באופן אישי, שינויים שאת חשיבותם היא מבינה היטב.

בשני התחומים האלה, בתחום הסביבה האקולוגית ובתחום התנאים המדיניים-כלכליים, מתרחשים בפועל כבר עכשיו שינויים גדולים, אבל הנטיה הכללית היא להתעלם. אמנם אנחנו רואים ומבינים מה קורה, אבל איננו יודעים מספיק טוב מה תהיינה התוצאות, ומה שצריך לעשות נראה לנו קשה ולא מקובל, אז נעמיד פנים ששום דבר איננו קורה. מה שמתרחש מתרחש לאט, אז נדחה כל פעולה עד שהמצב יכריח אותנו לעשות משהו. אמנם ברור שכאשר נאלץ "לעשות משהו", כבר יהיה מאוחר מדי, אבל זו כבר תהיה בעיה של אחרים. אכול ושתה כי מחר נמות.

אני חושב שזו לא בעיה של אחרים. אולי לראש ממשלה או לראש מועצה מקומית כן – בעוד שלוש שנים, או אולי עשר, כבר לא יהיו בשלטון, ואז, מבחינתם, זו באמת תהיה בעיה של אחרים. אבל אנחנו, התושבים, רובנו איננו מתכוון למות כל כך מהר, ואנחנו מקווים כי לילדינו יהיו חיים ארוכים וטובים, אז זו בהחלט עלולה להיות בעיה שלנו.

והשאלה איננה רק איך נציל את העולם. זה חשוב, אבל עבורינו לא זו השאלה המרכזית. השאלה היא איך אנחנו נוכל להחזיק מעמד בעולם שישתנה, איך אנחנו וילדינו נוכל לחיות בעולם של העתיד, איך נוכל לעצב את הסביבה שלנו כאן ועכשיו כדי שתתן לנו להחזיק מעמד ולחיות בעתיד באופן סביר.

ברמת ביניים, בין הפרט והמשפחה לבין המדינה, נמצאת הרשות המקומית, וזה נכון לגבי מזכרת בתיה כמו לגבי תל-אביב. השאלה היא אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות עכשיו, במסגרת הישוב. לדעתי כן, אנחנו יכולים. ישנם דברים שכבר אחרנו, אבל ישנם דברים שעדיין אפשר לעשות. אבל לשם כך צריך לחשוב ולהתייעץ.

אחד הגופים שצריכים היו לחשוב על כך, ויכול היה להתייעץ, הוא הוועדה לאיכות הסביבה, אחת מהוועדות שמליאת המועצה המקומית אמורה היתה למנות. ואמנם, המועצה של מזכרת בתיה מינתה וועדה לאיכות הסביבה. את נציגי הארגונים הסביבתיים, אלה שאמורים היו לתרום מעט ידע לוועדה, אותם "שכחו" למנות, אבל גם זה יכול היה להיות יותר טוב מלא כלום.

"יכול היה", כי הוועדה שאמורה היתה לקיים, על פי חוק, לפחות ארבע ישיבות בשנה, התכנסה בשנה החולפת (2011) פעם אחת בלבד. ברור כי לא הוקדשה השנה מחשבה רבה לנושא הזה. לא רק לנושא זה לא הוקדשה מחשבה רבה, לפי הפרוטוקול. כך גם לגבי נושאים מקומיים רבים, מציקים ומיידיים, מזיהום אויר ועד צואת כלבים.

לאחרונה התמניתי על ידי הארגונים הסביבתיים הארציים (לא ע"י המועצה המקומית) לנציגם בוועדה המקומית לאיכות הסביבה. נציג זה רק מוזמן לישיבות הוועדה, ואיננו חבר מלא בה. אין לו זכות הצבעה. עכ"פ אני מקווה לראות מקרוב מה קורה בתחום זה, ולדווח.

מודעות פרסומת


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s