הדמות המרכזית בספר היא אישה בשנות החמישים שלה. הזמן הוא סוף שנות השמונים של המאה העשרים. היא נזכרת בדברי אביה האנטומולוג (חוקר חרקים, כמו אביה של הסופרת), בילדותה:

"אני נזכרת בישיבה אל שולחן האוכל, עם קורדיליה, ובאזהרותיו השוטפות [של אבא שלי] מעל לראשינו, המים המזוהמים, העצים המורעלים, מין אחר מין מחוסל כמו נמלים תחת נעל כבדה. לא ראינו בדבריו נבואות. הם נראו לנו משעממים בזמנו, סוג של רכילות מבוגרים שאינה מענייננו. עכשיו הכל התגשם, רק גרוע יותר. אני חיה בתוך הסיוט שלו, והעובדה שאיננו נראה לא עושה אותו לממשי פחות. עדיין אפשר לנשום את האוויר, אבל לכמה זמן?"

הספר עוסק, אני חושב, בעיקר בנוכחות העבר בהווה האישי, לא במצב הסביבה. רוב הפיסקה משתלב בזה היטב, רק האמירה על עתיד האויר נראית כאן חריגה. היא עושה את הקטע הזה להערה צדדית אמיתית, של מרגרט אטווד, על מצב הסביבה.

תרגום של יעל אכמון שיצא לאחרונה (2011). הספר המקורי יצא לאור ב-1988.

אחד מהשלטים החדשים של ההודעה על ההפקדה

לפרסום המחודש הזה לא נלווה שום מידע נוסף, וככל הידוע לי, איש מחוץ לחוג המשולש של הוועדה-המחוזית – הוועדה-המקומית – הקבלן-שביקש-את-שינוי-הייעוד (חב' הרסוף, אם לא חל בזה שינוי) לא קיבל הודעה או הסבר על המתרחש. למרות זאת, מהופעת השלטים החדשים כשלעצמה, יחד עם בחינה של תוכן ההודעה ושל גליון התוכנית באתר הוועדה המחוזית, אפשר ללמוד כמה דברים:

1. עוה"ד יצחק פסטרנק ניצח בסיבוב הראשון של המאבק על ייעוד המגרש. מאמציו ומכתביו אילצו את הוועדה המחוזית להבין שהם הגזימו ברמיסת החוק והנוהל התקין. הם כנראה הבינו כי לא יוכלו לאשר את שינוי הייעוד של המגרש מתוך הסתמכות ביודעין על הצהרה כוזבת ועל פרסום מדומה, שנעשה שלא לפי החוק, כאשר הדבר כבר ידוע בציבור. ובנוסף, הם יצטרכו להתמודד עם דיון מסודר בהתנגדות – הדבר שניסו להתחמק ממנו.
2. החוג המשולש שהזכרתי למעלה החליט לנסות לתקן את פרסום ההודעה על ההפקדה ע"י תלייתה מחדש על גדר המגרש, כאילו במסגרת הפרסום המקורי, בהתעלמות מכך שהפרסום המקורי נפסל, ושעברה שנה מהזמן שהמודעות של ההודעה היו אמורות להתלות. בגליון התוכנית אין שום רישום של איזו שהיא החלטה על התליה מחדש או על אי התקינות בפרסום המקורי, וכך גם בהודעה עצמה.
3. וגם בהודעה הזאת הם הצליחו שלא לקיים את דרישות החוק מהודעה כזאת על הפקדה: לא צויין בה המועד להגשת התנגדויות לתכנית, שחייב היה להיות כלול בה (סעיף 92 לחוק התכנון והבניה, למי שמתעניין). זה לא פרט משני. כל המטרה של ההודעה היא לתת אפשרות להגיש לה התנגדות במועד.
4. אבל הם כללו בהודעה את המשפט "כל מעוניין … רשאי להגיש התנגדות תוך 60 ימים ממועד פרסומה של ההודעה … בעיתונים". זה היה הגיוני במועד המקורי של הפרסום (אם היו תולים את השלטים לפי החוק). עכשיו, שנה אחרי פרסום ההודעות בעיתונים, זה לחלוטין לא סביר – את השלטים רק עכשיו תלו, ומועד ההתנגדות פג לפני עשרה חודשים? אוסיף כאן שמשפט זה איננו יכול לבוא במקום המועד להגשת התנגדות.
5. והתאריך של "פרסום נוסח ההפקדה על גבי שלט בתחום התכנית" המצויין בגליון התכנית (5 בינואר) איננו מתאים לתאריך שהשכנים דווחו עליו (5 בפברואר, מאוחר יותר בחודש).
6. ובנוסף, ככל שידוע לי, גם הפעם לא הודיעו לשכנים הגובלים במגרש, כפי שחייבים היו (לפי סעיף 89א(ד) בחוק).

ועכשיו נחכה ונראה איך תמשיך הפרשה להתפתח.

איש אינו נביא, זה נכון, אבל לפעמים אפשר לחזות התפתחויות בביטחון רב, אם לא בוודאות. אני חושב שהתחזית שאני עומד להציג כאן היא כזו, וודאית בביטחון רב, אם לא בוודאות (ואל תנסו לחזור על האימרה כי מאז שחרב בית המקדש, הנבואה ניתנה לטפשים. המקור לאימרה זו – בתלמוד הבבלי, בבא בתרא דף י"ב ע"א – אומר במפורש ובעקיפין דווקא כי הנבואה ניתנה לחכמים, אבל את זה אולי צריך להסביר, נושא לרשימה לעצמה).

נחזור לענייננו. ברשימה 3, הארוכה והמפורטת, סיפרתי והוכחתי כי הוועד המנהל ניסה להשתלט על העמותה (אני קורא כך, למועצה לשימור אתרים, כדי להדגיש את היותה עמותה). זאת לא טענה שאני טוען. זה כתוב, אדום על גבי לבן, בהצעת השינוי שהכין הוועד. צריך רק לדעת לקרוא את המשמעות, ואני מודה שזה לא קל.

והוועד לא הצליח, הוא לא השתלט על העמותה. מתברר כי ישנן הגנות, וכשיש מי שמוכן להאבק עליהן הן פועלות, והן יעילות עוד יותר כאשר העמותה היא גוף דו-מהותי, כמו המועצה לשימור אתרים (גוף דו- מהותי הוא ארגון שישנם לו גם היבטים ציבוריים). אבל מה היה קורה אם הוועד המנהל כן היה מצליח, אם השינויים היו נכנסים לתקנון? מבין כל האפשרויות, שאת רובן אינני יכול לנחש, שתיים צפויות ואפשר לחזות אותן בבטחון. הנה מה שאני חושב:

ראשית, תוך שנים ספורות, העמותה היתה מאבדת הרבה מחבריה, אולי את רוב חבריה. לפי השינוי, ההוצאה מהעמותה קלה, אפילו אוטומטית. נגמרה השנה לפני שחידשת את חברותך, הפסקת להיות חבר. ומי זוכר לחדש חברות לפני סוף השנה?
ועכשיו החבר שכבר אינו חבר צריך להרשם מחדש כחבר חדש, להגיש בקשה, ולחפש ממליצים או להכין קורות חיים. אני משער שרבים לא יחדשו את חברותם. חלקם בגלל הטרחה, חלקם בגלל הכעס, בגלל ההרגשה שאין רוצים אותם.
והצורך הזה בממליצים או קורות חיים ירתיע רבים מלהצטרף מלכתחילה. מי שמע על עמותה הדורשת ממליצים, ועוד שלושה, לא פחות? איזו זכות ישנה לה לדרוש קורות חיים?
איזה חלק מחבריה תאבד העמותה כל שנה, אינני יודע. אולי רק את מקצתם, אבל אולי חלק גדול מהם, אם לא את רובם. בכך שתאבד חלק מהם, שמספר החברים יקטן, אין שום ספק.

שנית, הנהלת העמותה היתה מרגישה שאין עליה בקרה, שהכל מותר לה. היא היתה מתחילה לקבל בשרירות לב, בשיקול דעת אישי, בלי התייעצות מקצועית מספקת, החלטות בלתי נכונות. ואני מתכוון להחלטות בתחום השימור, לא רק לעניינים מינהליים.
את ניצני השרירותיות הזאת ראיתי כבר בעבר, בימי המנכ"ל הקודם, כאשר המועצה לשימור אתרים שיפצה מבנים היסטוריים בעיירת מגורי. חלק מהשגיאות שם לא נעשו בטעות, בחוסר תשומת לב (היו גם כאלה). הן נעשו בהחלטה חפוזה, לא מקצועית, ללא בדיקה של משמעות ההחלטה, נגד הצעות אחרות שהועלו. את חלקן כבר אין אפשרות לתקן (אספר יותר באחת הרשימות הבאות). את ניצני השרירותיות ראינו גם באופן הבלתי תקין שביטלו את חברותם של בוגרי הנוער העובד והלומד בעמותה.
ביטול המועצה, והאפשרות לסלק כל קול ביקרתי, שהשינויים נותנים, כפי שהראיתי ברשימה על משמעותם, היו מחסלים את הבקרה הפנימית בעמותה, ומעודדים את השרירותיות (גם הנטייה לסילוק קולות ביקורתיים כבר היתה קיימת בעבר - כשהשמעתי ביקורת, בימי המנכ"ל הקודם, "איימו" עלי כי יסלקו אותי מהעמותה). העדר בקרה מוביל בהכרח להתדרדרות של ההתנהלות, גם בתחום המינהל וגם בתחום השימור.

ועם אבדן המשקל הציבורי עקב התמעטות החברים, ואבדן הסמכות והרמה המקצועית, איזו משמעות היתה למועצה לשימור אתרים?

לדעתי, השינויים שהוועד ניסה להכניס לתקנון העמותה היו הרסניים לעמותה, אם רשם העמותות היה מאשר אותם. העמותה צריכה להיות אסירת תודה לרשם על שלא אישר אותם. העמותה צריכה להיות אסירת תודה גם לקבוצת המשמרת הצעירה, שעמדה על הצורך במינהל תקין בעמותה, ומנעה את אישור השינויים עוד לפני שהרשם בדק את תוכנם ופסל אותו, וזאת בלי קשר לעמדה כלפי הסכסוך המקומי איתם.

ועכשיו חזרנו לנקודה שהיינו בה לפני יותר משנתיים – הודעה על אסיפה כללית לבחירת מוסדות העמותה. אבל עכשיו, אני לפחות, כבר איבדתי את האמונה ביכולת שיקול הדעת של הוועד המנהל.

לכן, מה שמתבקש הוא להכניס למוסדות העמותה כוחות חדשים, כוחות שאינם קשורים או מחוייבים לוועד היוצא. למען הניהול התקין והמציאותי של העמותה, למען המשך הקיום וההצלחה של העמותה, ולמען העלאת הרמה של השימור ושל המחשבה השימורית, חייבים להכנס למועצה ולוועד המנהל חברים רעננים ומחשבה יצירתית אבל מבוססת ידע. המנכ"ל החדש הכניס רוח חדשה לפעולות השימור של העמותה. רוח חדשה דרושה גם במוסדות העמותה.

אני מציע לכל חבר בעמותה לשאול את עצמו מי היה רוצה שיהיה בוועד ובמועצה, ואם היה רוצה לשנות משהו בעמותה, ומה צריך לעשות לשם כך. השינוי לא יבוא מעצמו.

אני קורא לכל חבר בעמותה ששימור המבנים והאתרים ההיסטוריים של הארץ יקר לליבו, והוא רוצה, מוכן ויכול להקדיש לשימור זמן ומאמצים וידע ומחשבה במוסדות העמותה, למהר ולהציג את מועמדותו לוועד המנהל או למועצה או לשניהם. אני ממליץ, למי שרוצה להיות בוועד המנהל, להציג את מועמדותו גם למועצה, כי המועצה מכניסה לוועד יותר חברים משנבחרים ישירות. אפשר להגיש מועמדות לשני המוסדות.

אני מציע למהר, כי התאריך האחרון לשליחת הטפסים הממולאים והחתומים קרוב - יום רביעי, 15 בפברואר בשעה 1600 אחה"צ.

אני מציע, למי שיכול, לשלוח את הטפסים בפקס (לפקס 03-5034828) או בדוא"ל (לכתובת revital@shimur.org.il), ולבדוק שהגיעו והתקבלו (בטל' 03-5086625, אצל רויטל). אפשר להוריד טופסי הגשת מועמדות גם מכאן, בפורמט pdf להדפסה בלבד, או בפורמט doc לוורד למילוי במעבד התמלילים.

הפרשה התחילה בסכסוך מקומי באחד מאתרי השימור (גבעת הקיבוצים), בין הנהלת העמותה לבין קבוצת מדריכים מ"המשמרת הצעירה". לקראת הבחירות שעמדו להתקיים, הם חידשו את חברותם בעמותה, היו להם גם נרשמים חדשים, והם הציגו שלושה מועמדים. אין ספק בכך שרצו להשתתף או להשפיע על התנהלות העמותה ועל השימור - וזה בסדר גמור וכשר לחלוטין. זו המשמעות של חברות בעמותה.

הוועד (הוועד המנהל) אולי נבהל, אינני יודע למה, ואולי רצה לנצל הזדמנות שנקרתה לו. עובדה היא כי הוועד עשה שורה של דברים בלתי סבירים: הוא הפסיק את הבחירות באמצען ושינה את הכללים, הוא ניסה להוציא מהעמותה שלא כדין חברים שהיה לו סכסוך אתם (אותה משמרת צעירה), והוא ניסה לשנות את תקנון העמותה כך שישלוט בה באופן מוחלט, ויוכל לסלק כל מי שירצה. אחר כך הוא הציג את את זה כהתגוננות מפני נסיון של המשמרת הצעירה להשתלט על העמותה. לאמיתו של דבר הצעירים לא יכולים היו להשתלט על העמותה אף אם רצו. מי שכן ניסה להשתלט היה הוועד עצמו.

אינני יודע אם הוועד הבין כי הוא עושה דברים אסורים, בלתי הגונים ובלתי חוקיים, אבל חשב שיוכל להצליח, או בכלל לא הבין שהם כאלה. כך או כך, הוועד טעה טעות גדולה – הוא הפך סיכסוך מקומי למשבר כללי שנמשך כבר שנתיים, וכפי שהיה צפוי מראש – את מה שרצה לא הצליח לעשות. מה שהוועד הראה הוא כי איננו מבין מה מותר ומה אסור, ומה אפשרי ומה בלתי אפשרי. הוא הראה גם כי איננו מבין את המהות של עמותה ושל ניהול תקין של עמותה.

עובדה היא כי בית המשפט, כאשר הצעירים שסולקו מהעמותה עתרו לו, פסק כי הוועד פעל שלא כדין, והחזיר אותם לעמותה. בלי תלות בפסק הדין, רשם העמותות פסק כי בשינוי התקנון הוועד פגע בזכויות חברי העמותה ולקח לעצמו זכויות-יתר אסורות, וכי לא יאשר את השינוי.

וכך, אחרי שנתיים, העמותה חזרה לנקודת ההתחלה, והיא צריכה להתחיל מחדש את הבחירות לפי אותו תקנון עצמו. בינתיים איבדנו את האמונה ביכולת שיקול הדעת של הוועד המנהל, אשר בחוסר תבונה הכניס את העמותה לפרשה הזאת. גם ראינו כי לא כל כך קל להשתלט על עמותה, במיוחד אם יש לפעילותה היבטים ציבוריים ולכן ניהולה צריך לעמוד בכללים של ניהול גוף ציבורי.

תחילה מלים אחדות על עמותות ותקנונים:

עמותה היא, בעיקרו של דבר ציבור אנשים שחברו ליצירת גוף משפטי (העמותה) להגשמת מטרות משותפות,
אבל בפועל מנהלים את העמותה, עבור ציבור החברים, "מוסדות העמותה" הנבחרים. במוסדות העמותה חייבים להיות וועד וגם וועדת ביקורת. במועצה לשימור אתרים קיימת גם מועצת העמותה. בעמותה גדולה, שיש לה פעילות רבה, תהיה בדרך כלל גם הנהלה ממונה. זה מעגל הניהול הפנימי.
את מוסדות העמותה בוחרים חברי העמותה באסיפה הכללית. האסיפה הכללית היא הסמכות העליונה של העמותה, והיא יכולה לדון ולהחליט בכל עניין – מדיניות העמותה ושינוי התקנון, לדוגמה. זה המעגל החיצוני של הניהול.
וכל זה חייב להעשות באופן תקין – על פי החוק ועל פי תקנון העמותה. סמכות מוסדות העמותה נובעת מכך שהם נבחרו בהליך תקין באסיפה כללית שהתכנסה ונוהלה כדין.

 תקנון של עמותה הוא מסמך בעל תוקף חוקי, המגדיר
    את המטרות של עמותה, ובכלל זה מה מותר ומה אסור לעמותה לעשות כדי להגשים את מטרותיה,
    ואיך מנהלים את העמותה.

פעולה תקינה לפי התקנון והחוק איננה מטרד ביורוקרטי שמפריעה לעניין העיקרי של עמותה, כאן ביצוע של שימור אתרים. פעולה תקינה היא מהות הקיום של גוף ציבורי. התקינות היא שנותנת לעמותה את הרשות והסמכות לפעול בשם הציבור או עבור הציבור.
ארגון הרוצה לקבל תרומות ותקציב ציבורי, לנהל רכוש ציבורי – כמו המועצה לשימור אתרים,
חייב להראות שהוא מנוהל באופן תקין – מבוקר ומסודר והגון וחוקי ומקצועי,
חייב להיות מנוהל באופן תקין – מבוקר ומסודר והגון וחוקי ומקצועי.

התקנון כיום

ולפני שאדון בשינויים, אסכם את אופן ניהול המועצה לשימור אתרים כיום, לפי התקנון שבתוקף, שהוועד המנהל רצה לשנות:
 
במעגל החיצוני
לכל חבר זכות להשתתף ולהצביע בבחירות ובאסיפה הכללית, ולהיות מועמד למוסדות העמותה (זה נכון לכל עמותה, ומממש את האופי הציבורי-דמוקרטי של סוג הארגון שנקרא עמותה).
 
במעגל הפנימי
את "המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל (עמותה רשומה)" מנהלים הוועד המנהל, המועצה, והמנכ"ל.
ב"משולש הניהול" הזה ישנו איזון נאות הנותן אפשרות לפיקוח ובקרה על ניהול העמותה:

הוועד המנהל ממונה על ניהול העמותה, אבל יכולתו לפעול בשרירות מוגבלת. מצד אחד, זרוע הניהול היומיומי שלו היא המנכ"ל, ומצד שני, הוועד אמור לפעול לפי המדיניות של המועצה, ולדווח לה.
 
את המנכ"ל ממנה (ומפטרת, בשעת הצורך) מועצת העמותה. את ההוראות הישירות למנכ"ל נותן הוועד.
מאחר שהמנכ"ל הוא המעורה בבעיות היומיומיות של הניהול יותר מכל אחד אחר, יכולים להתגלע חילוקי דעות בינו לבין הוועד. המנכ"ל יכול לעמוד על דעתו ולהתווכח עם הוועד המנהל, כי אם הוא צודק, יקבל גיבוי ותמיכה של המועצה. שניהם, הוועד והמנכ"ל, יכולים לפנות אל המועצה ולבקש שתקבע את מדיניות העמותה בעניין.
 
המועצה ממנה את המנכ"ל, מחליטה על מדיניות העמותה, ומפקחת על הוועד המנהל. כמוסד העליון, היא איננה מבצעת ואיננה מנהלת שום דבר באופן ישיר.

בפועל, המועצה היתה מנוטרלת כמעט לחלוטין. את הסיבות למצב זה, ואת מה שאפשר לעשות, אשאיר לרשימה אחרת.

השינויים שהוועד המנהל רצה

ועכשיו, לשינויים שהוועד המנהל רצה לעשות בתקנון (וכפי שכבר סיפרתי, רשם העמותות סרב לאשר אותם). תוכלו לראות גם את הצעת השינויים המקורית ולאמת את כל מה שאני אומר כאן (מסמך די גדול ולא קל). ומה שהוועד ניסה לשנות, הוא את אופן הניהול של העמותה, גם במעגל הפנימי, וגם בחיצוני:
 
ראשית, במעגל הפנימי, ביטלו את המועצה.
את חובת הוועד לתת דוחות עבודה ודוחות תקציביים רבעוניים פשוט ביטלו.
את חובת וועדת הביקורת לקבל תוכנית ביקורת, גם כן ביטלו.
את קביעת מדיניות העמותה ואישור התקציב העבירו לאסיפה הכללית (בגלל ריבוי המשתתפים, אסיפה כללית איננה יכולה לקיים דיון רציני, ולמעשה היא יכולה רק לאשר את מה שהוועד המנהל הביא בפניה).
את בחירת נשיא העמותה העבירו גם כן לאסיפה הכללית.
ואת בחירת המנכ"ל (ופיטוריו) העבירו לוועד המנהל.

המשמעות היא הכפפה מוחלטת של המנכ"ל לוועד, וביטול הבקרה על הוועד. באופן זה הוועד השתלט על המעגל הפנימי של ניהול המועצה.
 
אבל הוועד לא הסתפק בזה. השינויים משליטים את הוועד המנהל גם על המעגל החיצוני של הניהול.
והם עושים זאת כך:
 
ראשית, השינויים משליטים את הוועד על קבלת חברים ועל הוצאתם מהעמותה. הוועד (או וועדת משנה שלו) יוכל לסרב לקבל חבר ללא נימוק, והוא יוכל לסלק אותו. החבר יכול, אמנם, לערער, אבל שוב לפני הוועד המנהל.
יתר על כן – המבקש להתקבל כחבר צריך להתחייב לקיים את החלטות הוועד המנהל, ואי קיום החלטה כלשהי של הוועד היא סיבה להוצאה מהעמותה. זה לגבי חברות אישית. הוועד המנהל יוכל להחליט גם על קבלת ארגון כחבר (לכלל הארגונים החברים יהיו שני נציגים בוועד המנהל בנוסף לחברי הוועד שנבחרו באסיפה הכללית).
 
שנית, השינויים משליטים את הוועד המנהל על זכות הבחירה של החברים. לחבר תהיה זכות בחירה, או זכות להיות מועמד להבחר, רק אחרי שלוש שנות חברות בעמותה. אבל הוועד יהיה רשאי לוותר לחבר על חובת הוותק הזה.
במילים אחרות: סתם חבר – יחכה שלוש שנים, חבר של הוועד – יוכל לבחור מייד.
פרט נוסף, זדוני במיוחד: החברות פוקעת באופן אוטומטי בסוף שנת-לוח, אם אין מחדשים אותה לפני סוף השנה. כל מי של הקפיד לחדש את חברותו מראש – ומי זוכר לעשות זאת? – יאבד את הוותק שצבר קודם, ואיתו את זכות הבחירה והמועמדות. אבל הוועד יוכל להעניק זכויות אלה למי שהוא ירצה.

שלישית, השינויים משליטים את הוועד במידה רבה על המועמדים בבחירות. לסתם חבר דרושות שלוש שנות וותק להיות מועמד (וכאמור, הוא יאבד את הוותק הזה אם לא יזכור לחדש את חברותו לפני תום השנה), אבל מועמדים של הוועד, שהוועד יהיה מעוניין בהם, יוכלו להכנס לעמותה ולהבחר מייד. באופן זה הוועד יוכל להכניס לרשימת המועמדים את כל מי שירצה.

ורביעית, השינויים משליטים את הוועד על תוצאות הבחירות. אחרי הבחירות, לחברי הוועד היוצא תהיה זכות קדימה בחברות בוועד החדש בלי קשר למספר הקולות שקיבלו. גם אם מועמדים אחרים נבחרו בהרבה יותר קולות, תחילה יכנסו לוועד החדש מי שהיו חברים בוועד היוצא. חברים חדשים יכנסו לוועד החדש רק אחרי שמחצית מהמקומות בו יתמלאו בחברי הוועד היוצא.
שינוי זה מעניין מאד, ומשנה את המשמעות של כל השינויים שהוצעו. הבטחת ההמשכיות האישית של חלק מהוועד היוצא הופכת את נסיון ההשתלטות הזה מהשתלטות מוסדית – של הוועד המנהל כמוסד של העמותה – לנסיון השתלטות אישית של קבוצה מחברי הוועד המנהל. גם שינויים אחרים יכולים לתרום לכך, אבל כאן זה כבר גלוי וברור.
 
המשמעות היא כי הוועד המנהל, וליתר דיוק – מיעוט בתוכו, משתלט גם על החברות, גם על הבוחרים, גם על הנבחרים, וגם על תוצאות הבחירות!
 
ולבסוף, הוועד רצה לקבע את השינויים ע"י דרישת רוב של שני שלישים לשינוי נוסף של התקנון, רוב שהרבה יותר קשה להשיג מהרוב הרגיל שהיה דרוש כדי לקבל את השינויים האלו.

בכל השינויים האלו, הוועד ניסה לקחת לעצמו את השליטה בעמותה על חשבון זכויות החברים, ועל חשבון יכולתם להשתתף בפיקוח על ניהול העמותה ולהשתתף בהכוונת התנהלותה ופעילותה. בכך פועל הוועד נגד חברי העמותה, ולכן כיניתי את נסיון ההשתלטות הזה כהשתלטות עויינת.

היו עוד שינויים מספר, שאינני מזכיר כאן מאחר שאינם חשובים בהקשר של השתלטות הוועד המנהל. תוכלו לראות אותם בהצעה המקורית.

מה קרה באסיפה הכללית

באסיפה הכללית שהתכנסה (שלא כדין, על פי קביעת בית המשפט) ב- 5 במרס 2010, ובה לא כל המעוניינים קיבלו את רשות הדיבור (אני, לדוגמה – ולא הייתי היחיד - במכוון לא קיבלתי), היתה הצבעה על השינויים המוצעים בתקנון. למרות הדיון הבלתי מספיק, האסיפה הכניסה ארבעה שינויים בסעיפים מסויימים של השינויים: לוועדת המשנה לקבלת חברים, של הוועד המנהל, צורפו שני נציגים של האסיפה הכללית; וועדת המשנה לקבלת חברים חוייבה לנמק סרוב לקבל חבר; משך הוותק לזכות הצבעה ומועמדות קוצר לשנתיים; וההחלטה על קבלת ארגונים חברים הועברה מהוועד המנהל אל האסיפה הכללית. זה שיפור מסויים, אבל לא מספיק למניעת ההשתלטות של הוועד המנהל. לאחר זאת היתה הצבעה על כלל תיקוני התקנון. "בעד – רב הנוכחים" אומר הפרוטוקול, לא ברור על סמך מה. לא ספרו את המצביעים.

מה פסק רשם העמותות

תקנון עמותה, או שינויים בו, מקבלים תוקף רק אחרי אישור רשם העמותות. לכן מעניין לדעת מה אמר הרשם על תוכן השינויים (כפי שכתבתי למעלה, הוא הוא סרב לאשר את השינויים מסיבה אחרת). הנה דבריו הנוגעים לשינויים שפרטתי כאן, בהשמטת מספרי הסעיפים. זה קטע ממסמך גדול יותר, מאוקטובר 2011, העוסק בשאלות נוספות.

"יחד עם זאת, יבקש רשם העמותות לציין כבר עתה, כי לא יוכל לאשר חלק מהשינויים בתקנון שהוגש לאישורו בעקבות האסיפה הכללית מיום 5.3.10, זאת גם אם יאושרו בשנית על ידי אסיפה כללית שתתכנס כדין. …
"כך, בין היתר, לא ניתן יהיה לאשר את הסעיפים הבאים:
"… לא ניתן להתנות חברות בעמותה בהתחייבות לקיים את הוראות הוועד המנהל, זאת במיוחד בעמותה עם מאפיינים ברורים של גוף דו מהותי.
"… לא ניתן להגביל חברות בעמותה, ובמיוחד בעמותה דו מהותית, לשנה קלנדרית או לתקופה קצובה אחרת, ובכך להביא למצב בו האסיפה הכללית נבחרת למעשה מידי שנה בידי ועד העמותה.
"… לא ניתן להתנות את זכותו של חבר העמותה לבחור ולהיבחר לועד המנהל ולועדת הביקורת בתקופת חברות של שנתיים בעמותה. הדבר מרוקן במידה רבה מתוכן את החברות בעמותה.
"… לא ניתן לקבוע כי ששה מחברי הוועד היוצא יכהנו גם בוועד הנכנס. … לפיכך גובש נוהל לפיו תקופת כהונת ועד תוגבל ל 4 שנים. קביעה כי חלק מחברי הועד היוצא יכהנו גם בועד הנכנס הינה בניגוד לנוהל זה."

גם בקטע הקצר הזה של רשם העמותות, הוא אומר כי הוועד ניסה לקחת לעצמו שליטה רבה מהסביר, וזאת על חשבון זכויות החברים. בכך הוא מאשר, למעשה, אמנם בניסוח ובסגנון שונה, את המשמעות של נסיון שינוי התקנון על ידי הוועד, כפי שהצגתי אותה. הוא אומר בכך כי פעולת הוועד מנוגדת לניהול התקין של עמותות, וזה כשלעצמו כבר צריך להדאיג אותנו.

 סוף דבר

הנסיון הזה של הוועד המנהל לשנות את התקנון באופן בלתי סביר ובלתי הגון עלול להוביל את רשם העמותות לקביעה כי ניהול הועצה לשימור אתרים כעמותה אינו תקין, וזה עלול לסכן את יכולת העמותה לקבל תקציב ציבורי ולנהל רכוש ציבורי. כך הוועד המנהל הפך סכסוך מקומי מוגבל (שלא אכנס לדיון בו) לסכנה לעצם קיום העמותה, או לפחות ליכולתה למלא את מטרותיה.

אבל אם שינויי התקנון האלה היו מתקבלים ומאושרים, היו להם משמעויות נוספות, חשובות לא פחות – והרסניות. אקדיש להן את הרשימה הבאה.

עכשיו השאלה היא מה ירצה הוועד לעשות באסיפה הכללית הבאה, שכבר הודיעו כי נועדה ל- 16 במרס. האם יקיים רק בחירות, שעליהן כבר הודיעו, או יעשה נסיון נוסף להשתלט על העמותה בדרך של שינוי התקנון. נחכה ונראה.

בסוף 2009 הכריזה העמותה על בחירות למוסדות העמותה - המועצה והוועד המנהל. אני הצגתי את מועמדותי, וכך נעשיתי מעורב בהתרחשויות הבאות.

לקראת סוף 2009 נראה היה לחברי העמותה שהכל מוכן לבחירות. רשימת המועמדים הופצה, והבחירות נועדו להתקיים באסיפה כללית ב- 25 בדצמבר. אבל ארבעה ימים לפני תאריך האסיפה, היא נדחתה במפתיע ללא תאריך חדש, בנימוק של מצבו הבריאותי של המנכ"ל אז, יוסי פלדמן. אחר כך התברר שזה היה רק תירוץ.

מתחת לפני השטח, היתה מהומה בוועד המנהל. הדאיגו אותו 70 בוגרי הנוער העובד והלומד ("החטיבה הצעירה") שנרשמו או חידשו את חברותם בעמותה ביחד זמן קצר לפני התאריך הקובע לזכות בחירה, והגישו שלושה טפסי מועמדות ממש ביום האחרון. הוועד המנהל חשש שלצעירים האלה יהיה כח רב מדי להשפיע על ההחלטות, וראה בכך סכנה. בישיבה שנערכה בחיפזון ב- 16 בדצמבר, החליט הוועד המנהל לקיים את האסיפה הכללית במועדה, אבל לבטל את חברותם של 70 אלה. חמישה ימים בלבד אחר כך, אינני יודע מדוע, ביטלו את האסיפה. אולי הזמן לא הספיק לביטול החברות, או אולי עלה הרעיון של שינוי התקנון.

ב- 16 בפברואר 2010 נשלחו הזמנות לאסיפה כללית חדשה, במקום זו שנדחתה. תאריכה נקבע ל- 5 במרס. על סדר היום של האסיפה החדשה כבר לא היו בחירות. סדר היום כלל, במקום זה, את תיקון תקנון העמותה. הצעת התיקונים עצמה לא צורפה להזמנה. ההזמנה הבטיחה שאפשר יהיה לראות אותה באתר המועצה ברשת 10 ימים לפני האסיפה. בפועל אפשר היה לראות אותה רק שמונה ימים לפני האסיפה, ודרוש היה מאמץ כדי לקרוא את התקנון והתיקונים, כי האותיות לא היו כל כך ברורות. אי אפשר היה להעתיק את הטקסט כטקסט.

אבל כשהתאמצתי מעט וקראתי את הצעת השינויים, התברר לי כי לפיהם לא אוכל להבחר, ואפילו לא לבחור. לשם כך  עומד היה להידרש וותק של שלוש שנים בעמותה, שלא היה לי. לא רק אני לא הייתי יכול להבחר ולבחור. לשליש המועמדים לא היה וותק מספיק.  בנוסף, ביטלו את מועצת העמותה, כך שהיה מוקד השפעה אחד פחות להבחר אליו. במילים אחרות – הוועד המנהל שינה את כללי הבחירות באמצע הליך הבחירות – מעשה שלא יעשה.

בנוסף לכך, רבים מהשינויים שהוצעו נראו ממש בלתי סבירים (מאוחר יותר קבע רשם העמותות כי השינויים אמנם בלתי סבירים ובלתי קבילים, ולא יאשר אותם). למכלול השינויים ביחד היתה משמעות אחת, אם היה מתקבל – השתלטות מוחלטת של הוועד המנהל על העמותה. לדעתי אפשר לומר השתלטות עויינת, כי היא היתה מכוונת נגד ציבור חברי העמותה. ברשימה הבאה אפרט יותר את השינויים ואנתח את משמעותם.

נראה שאת השינויים האלה יזמה והכינה חבורה מצומצמת מאד. היא כללה בוודאות את יו"ר הוועד המנהל, מנכ"ל העמותה והיועץ המשפטי, וכנראה את נשיא העמותה. אינני יודע מי עוד, אבל ההצעה נידונה ונעשו בה התאמות מסויימות ב- 14 בפברואר, בישיבה של הוועד המנהל שהשתתפו בה 13 מחברי הוועד המנהל (כמעט כולם), היועץ המשפטי וארבעה מהמנהלים של העמותה – פורום רחב למדי. הם דנו בפרטי השינויים, לא במכלול, אבל יוסי פלדמן הסביר את הטעם לשינוי התקנון: "להבטיח עד כמה שאפשר כי לא תהיה פעילות הנוגדת את זרם החשיבה של המועצה ומטרותיה". יומיים אחר כך נשלחו ההזמנות לאסיפה הכללית.

בתגובה שלחתי מכתב אל נשיא העמותה, אל יו"ר הוועד המנהל, ואל וועדת הבחירות: "אל תשנו את הכללים באמצע הליכי הבחירות … דרוש דיון … השינויים המוצעים בתקנון מרחיקי לכת … הם משנים את מהות העמותה …". לא קבלתי תשובה, ומובן שלא שונה דבר. בכניסה לאסיפה הכללית חילקו צעירים מ"החטיבה הצעירה" גליון ובו "קריאה דחופה … רפורמה מרחיקת לכת … עיבוי מסיבי של סמכויות הוועד המנהל כגורם מחליט יחיד … סעיפים לא חוקיים … לדחות את ההצבעה … ישיבת הסבר על השינויים בתקנון …".

התברר כי הוועד המנהל, במכתב שנשלח ב- 19 בינואר, ביטל את החברות בעמותה של אותם 70 החברים השייכים למשמרת הצעירה, או קבוצת הנוער העובד והלומד. יחד עם זאת התבטלה, כמובן, יכולתם לבחור ולהבחר למוסדות העמותה.

שלושה מהקבוצה הזאת פנו אל בית המשפט. הם ביקשו צו מניעה נגד סילוקם מהעמותה ומהאסיפה הכללית שלא כדין, וקיבלו אותו. הדיון בבית המשפט ימשך אחר כך כמעט שנתיים. בינתיים, השלושה השתתפו באסיפה הכללית תחת צו זה. האחרים לא.

האסיפה הכללית הזאת התקיימה כמתוכנן  ב- 5 במרס.  יוסי פלדמן, שהחלים כבר, הסביר בה את דחיית האסיפה הכללית, ואת שינוי התקנון, בצורך להתגונן מפני "נסיון השתלטות" על העמותה מצד החטיבה הצעירה. היועץ המשפטי הציג את השינויים פרט אחר פרט, בלי שיהיה כל דיון במשמעותם הכוללת. גם לא כל המעוניינים קיבלו את רשות הדיבור. אח"כ הצביעה האסיפה בעד השינויים המוצעים בתקנון, בתיקונים קלים בלבד. מספר נקודות נראו לנוכחים באסיפה, שאחדים מהם כן הצליחו לדבר, מופרזות מאד, והן מותנו (לדוגמה, האסיפה קיצרה את הוותק הדרוש להיבחרות ולבחירה משלוש שנים לשנתיים. גם זה בלתי סביר, לדעת רשם העמותות).

בעקבות האסיפה, החטיבה הצעירה ביקשה מבית המשפט להרחיב את הצו הקודם ל- 64 נוספים מחברי קבוצתם, והשופט אמנם הרחיב את הצו כבקשתם. בנוסף הם ביקשו למנוע את אישור השינויים בתקנון. לגמרי בנפרד פניתי אני אל רשם העמותות וביקשתי ממנו שלא לאשר את השינויים. אבל יוסי פלדמן כלל לא מיהר למסור את פרוטוקול האסיפה לרשם העמותות לאישור, גם לא היה מוכן למסור אותו לעיוני. הפרוטוקול, שכלל את תוצאות ההצבעה על השינויים בתקנון, אמור היה להמסר לרשם תוך שבועיים, ולהיות פתוח לעיונו של כל חבר עמותה.

הפרוטוקול נמסר לרשם רק אחרי שהוועד המנהל ומועצת העמותה ביחד החליפו, באוקטבר 2010, את מנכ"ל העמותה, ומינו לתפקיד את עמרי שלמון, במקומו של יוסי פלדמן. רק אז זכיתי גם אני לעיין בתקנון (ולא מצאתי בו שום דבר שיכולתי לראות בו הצדקה להסתרתו). ב- 5 במאי 2011 הודיע רשם העמותות כי לא יאשר את שינוי התקנון. הוא נימק את החלטתו בהחלטת השופט לגבי הבקשה לצו המניעה. השופט קבע כי כאשר מנעו ממבקשי הצו הנוספים (אותם 64 אנשי החטיבה הצעירה) להשתתף באסיפה הכללית ובהצבעה, פגעו "פגיעה קשה בזכות יסוד של כל חבר בעמותה", וזה אומר כי האסיפה הכללית נעשתה שלא כדין. בשלב זה הרשם לא קבע דעה לגבי תוכן השינויים.

אחרי החלטה זו עשתה העמותה נסיון נוסף לקיים בחירות ולשנות את התקנון, והפעם את שני הדברים באסיפה כללית אחת. שוב הוכנה רשימת מועמדים, ושוב הוצגו שינויי התקנון באתר העמותה ברשת. הפעם הוצגו השינויים באופן ברור וקל לקריאה ולהעתקה, אבל תוכנם לא היה שונה בהרבה מתוכן השינויים הקודמים (השינוי הזה לא ביטל את מועצת העמותה). האסיפה נקבעה ל- 23 בספטמבר 2011, אבל לא התקיימה. יומיים לפני מועד האסיפה היא בוטלה. לבקשת חברי הנוער העובד והלומד (המשמרת הצעירה), השופט הוציא צו מניעה נגד קיום האסיפה.

וכאן הגענו אל ההתפתחויות האחרונות – בינתיים - במה שעמרי שלמון כינה "הסאגה הזאת".

הראשונה היא הודעה של רשם העמותות על עמדתו כלפי תוכן שינויי התקנון שהאסיפה הכללית הצביעה עליהם במרס 2010. הוא אומר באופן ברור כי "לא יוכל לאשר חלק מהשינויים בתקנון שהוגשו לאישורו … גם אם יאושרו בשנית ע"י אסיפה כללית שתתכנס כדין". למעשה הוא מקבל – ומרחיב – את עמדתי  ועמדת המשמרת הצעירה כלפי השינויים האלה. אפרט יותר ברשימה שתוקדש לתוכן השינויים.

ההתפתחות השניה היא פסק הדין בשאלת החברות בעמותה של המשמרת הצעירה. הוועד המנהל עצמו כבר וויתר, בשלב זה, על טענותיו כלפי חלק גדול מהם. פסק הדין, שניתן ב- 2 בינואר 2012, מאשר את חברותם של 28 מהם, ומאפשר לאחרים להצטרף לעמותה כחברים. בסיכום, פסק הדין קיבל את בקשת המשמרת הצעירה כנגד הוועד המנהל, וסיים את הפרשה הזאת.

מבחינת הבחירות למוסדות העמותה והתקנות, חזרנו לנקודה שהיינו בה לפני יותר משנתיים. לדברי עמרי שלמון, היו אלו שנתיים של "הליכים משפטיים המפריעים מאד לפעילות השוטפת, כרוכים בהוצאות כספיות גבוהות ופוגעים במלאכת השימור". והתברר כי כל זה היה מיותר. הוועד המנהל והנהלת העמותה לא השיגו דבר ממה שרצו והשלו את עצמם שיוכלו. סוף הפרשה הוא המעיד על כולה, ואומר באופן ברור כי מה שהוביל לה היה שיקול דעת מוטעה מצדם. לדעתי גם לא היתה סכנה אמיתית של השתלטות המשמרת הצעירה על העמותה.

מזמן לא נתקלתי בכתבה מלאה טעויות ושטויות רבות כל כך. גם בקשר לנפחות, גם בקשר להיסטוריה של מזכרת בתיה, גם בטקסט, וגם בכותרות התצלומים. ניכר שהכותב לא ידע הרבה על מה שכתב, וגם לא התאמץ ללמוד. אני מציע לא להסתמך על כתבה זו בשום דבר. אפילו שם הכתבה מטעה. יש בישראל יותר מנפח פעיל אחד, אם כי נכון הוא שהמקצוע בסכנת הכחדה בישראל (ואמירה זו היא אחת המעטות הנכונות בכתבה).

המצחיק הוא שבאותה חוברת עצמה מלגלג העורך (ללא שום הצדקה שהיא) על החוקרים שחשבו כי העגולשון שחור הגחון (מין של צפרדע מן החולה) נכחד, כי לא הצליחו למצוא אותו במשך יותר מחמישים שנים. באתר של "ארץ וטבע" ברשת הוא מגדיל לעשות ומטיף מוסר לעיתונות היומית שמיהרה "לצאת בכותרות המורכבות מחצאי אמיתות ומידע לא מגובש" על העגולשון ועל עניין נוסף.

אחרי הכתבה הזאת, אינני חושב שאשוב לעיין בחוברת כלשהי של כתב העת הזה. הוא איבד, בעיני, את כל אמינותו.

ומה שאני רוצה לספר הוא כי המועצה לשימור אתרים, או בשמה המלא – "המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל (עמותה רשומה)", נמצאת במשבר, עדיין נסתר מהציבור, אבל אני חושש כי כאשר יתגלה, קשה יהיה לרפא אותו. ככל שאני מבין, ואסביר בהמשך, מי שהביא אותה למצב הזה הוא הוועד המנהל של העמותה. ספק אם הוועד יוכל, או ירצה, לרפא את המשבר הזה בלי לחץ מחוץ לוועד, מחברי העמותה. עד עכשיו נראה היה לי – ואני מודה שאני מבסס את דעתי רק על המעט שאני יודע – שהוועד אפילו איננו מבין את המשבר שיצר.

רוב המתעניינים בשימור, וחברי העמותה בכללם, יודעים מעט מאד על כל זה, אם בכלל, ואינם מבינים את מצב העמותה, את המתרחש בה, ואת חומרת מצבה. לחוסר הידע הזה, לדעתי, בעיקר שתי סיבות.

ראשית, העמותה בדרך כלל איננה מוסרת שום מידע על עצמה, זאת אומרת על התנהלותה כעמותה. אם תחפשו באתר העמותה, תמצאו מידע רב על אתרים ופעולות שימור וסיורים, אבל לא תמצאו את תקנון העמותה או את רשימת חברי הוועד המנהל, בקושי תמצאו רמז לכך שזו בכלל עמותה רשומה, אבל אף לא רמז על כך שהיא עמותה עצמאית רק שנים ספורות (אינני יודע כמה בדיוק. לא מצאתי היסטוריה מוסמכת שלה. אני הצטרפתי רק ב- 2009). לא תמצאו אף הד קלוש לאירועים הדרמתיים שעצרו לפני כשנתיים את הבחירות למוסדות העמותה, והגיעו לנקודת משבר נוספת בהודעה של רשם העמותות, ובפסק דין של בית המשפט לפני כשבועיים.

שנית, נטייתם של רוב חברי העמותה, ובמיוחד של החברים הוותיקים והחברים במוסדותיה – הוועד המנהל והמועצה – היא להיות נאמנים לחבריהם, ולהאמין כי מאחר שהם חברים, ו"מהטובים", כוונתם טובה גם כאשר העובדות מעמידות את הדבר בספק (אם אינן מעידות על ההיפך הגמור), ובכל מקרה – להתנגד ל"כביסת הכביסה המלוכלכת בציבור", אפילו כאשר הציבור הוא רק ציבור חברי העמותה.

אבל המשבר בניהול העמותה קיים ואמיתי, והכביסה באמת מלוכלכת, ואני חושב שהם מסכנים לא רק את קיום העמותה, אלא גם את המשך השימור של מבנים ואתרים היסטוריים. הסכנה השניה הזאת היא זו שמדאיגה אותי.

למשבר הזה, לדעתי, שני רכיבים, השבר בשימור, שאספר עליו ברשימה עתידית, והמשבר בניהול העמותה שאתחיל לספר עליו כאן.

המשבר בניהול העמותה נעשה גלוי לעין, לפחות לעינו של מי שיכול היה להבחין בזה, בסוף 2009 ותחילת 2010 (אני חושב שהתחיל עוד קודם). הוועד המנהל הפסיק באמצעו הליך של בחירות למוסדות העמותה (המועצה, הוועד המנהל וועדת הביקורת), ובמקומן כינס אסיפה כללית לשינוי תקנון העמותה. שינוי התקנון נועד, בין השאר, למנוע מרבים מהמועמדים להבחר, ולשלול מרבים מחברי העמותה את הזכות לבחור. באופן כללי, השינוי היה נסיון של הוועד המנהל להשתלט על העמותה כנגד חבריה (את כל זה אציג במפורט באחת מרשימותי הבאות). המאבק שהתחולל בעקבות זה הביא לכך שמוסדות העמותה לא נבחרו עד היום, ורשם העמותות ובית המשפט פסקו כאחד נגד עמדת הוועד המנהל ונסיון ההשתלטות שלו על העמותה.

רבים מתייחסים לניהול העמותה באופן כללי כעניין משני. לדעתם השימור הוא העיקר. אבל מה יקרה אם העמותה לא תקבל את אישור הניהול התקין מרשם העמותות? העמותה לא תוכל יותר לקבל מימון ממשלתי, ואז היכן השימור? מימון של המדינה הוא, כך אומרים לי, המקור העיקרי של תקציב פעולות השימור.

החשש חמור יותר מפני שהמועצה לשימור אתרים היא "גוף דו מהותי", כלומר גוף בעל אלמנטים פרטיים וציבוריים. כללי הניהול התקין של עמותות שפרסם רשם העמותות (מהדורה שלישית 2010), אומרים כי על "גוף דו-מהותי" יוחלו כללים מחמירים יותר מאשר על עמותה רגילה, כללים המחייבים בדרך כלל רק גופים ציבוריים כמו משרדי ממשלה ועיריות.

ברשימה הבאה על המועצה לשימור אתרים, אספר על נסיון הוועד המנהל להשתלט על העמותה ע"י שינוי התקנון, ומה אמר על כך רשם העמותות.

מה שהיה מענין כל כך בהערה הזאת, שמעבר לעולמה האישי ולעולם הספרות, הם שני דברים. האחד הוא עד כמה איננה מבינה את הסכסוך של מדינת ישראל עם סביבתה. היא רואה את הסכסוך כמריבה של ילדים בבית הספר, בלי להבין את מהותו ועומקו של הסכסוך. הבנה פטרונית מוטעית כזו שולטת בכל ארצות "המערב", המשתייכות לתרבות המערב-אירופית-נוצרית.

הדבר המעניין השני, והחשוב יותר, הוא התזכורת לשינויים הגלובליים הגדולים, הסביבתיים-אקולוגיים והמדיניים-כלכליים, העתידים להשפיע לא רק על ישראל ושכנותיה כמדינות, אלא על כל אחד מאתנו באופן אישי, שינויים שאת חשיבותם היא מבינה היטב.

בשני התחומים האלה, בתחום הסביבה האקולוגית ובתחום התנאים המדיניים-כלכליים, מתרחשים בפועל כבר עכשיו שינויים גדולים, אבל הנטיה הכללית היא להתעלם. אמנם אנחנו רואים ומבינים מה קורה, אבל איננו יודעים מספיק טוב מה תהיינה התוצאות, ומה שצריך לעשות נראה לנו קשה ולא מקובל, אז נעמיד פנים ששום דבר איננו קורה. מה שמתרחש מתרחש לאט, אז נדחה כל פעולה עד שהמצב יכריח אותנו לעשות משהו. אמנם ברור שכאשר נאלץ "לעשות משהו", כבר יהיה מאוחר מדי, אבל זו כבר תהיה בעיה של אחרים. אכול ושתה כי מחר נמות.

אני חושב שזו לא בעיה של אחרים. אולי לראש ממשלה או לראש מועצה מקומית כן – בעוד שלוש שנים, או אולי עשר, כבר לא יהיו בשלטון, ואז, מבחינתם, זו באמת תהיה בעיה של אחרים. אבל אנחנו, התושבים, רובנו איננו מתכוון למות כל כך מהר, ואנחנו מקווים כי לילדינו יהיו חיים ארוכים וטובים, אז זו בהחלט עלולה להיות בעיה שלנו.

והשאלה איננה רק איך נציל את העולם. זה חשוב, אבל עבורינו לא זו השאלה המרכזית. השאלה היא איך אנחנו נוכל להחזיק מעמד בעולם שישתנה, איך אנחנו וילדינו נוכל לחיות בעולם של העתיד, איך נוכל לעצב את הסביבה שלנו כאן ועכשיו כדי שתתן לנו להחזיק מעמד ולחיות בעתיד באופן סביר.

ברמת ביניים, בין הפרט והמשפחה לבין המדינה, נמצאת הרשות המקומית, וזה נכון לגבי מזכרת בתיה כמו לגבי תל-אביב. השאלה היא אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות עכשיו, במסגרת הישוב. לדעתי כן, אנחנו יכולים. ישנם דברים שכבר אחרנו, אבל ישנם דברים שעדיין אפשר לעשות. אבל לשם כך צריך לחשוב ולהתייעץ.

אחד הגופים שצריכים היו לחשוב על כך, ויכול היה להתייעץ, הוא הוועדה לאיכות הסביבה, אחת מהוועדות שמליאת המועצה המקומית אמורה היתה למנות. ואמנם, המועצה של מזכרת בתיה מינתה וועדה לאיכות הסביבה. את נציגי הארגונים הסביבתיים, אלה שאמורים היו לתרום מעט ידע לוועדה, אותם "שכחו" למנות, אבל גם זה יכול היה להיות יותר טוב מלא כלום.

"יכול היה", כי הוועדה שאמורה היתה לקיים, על פי חוק, לפחות ארבע ישיבות בשנה, התכנסה בשנה החולפת (2011) פעם אחת בלבד. ברור כי לא הוקדשה השנה מחשבה רבה לנושא הזה. לא רק לנושא זה לא הוקדשה מחשבה רבה, לפי הפרוטוקול. כך גם לגבי נושאים מקומיים רבים, מציקים ומיידיים, מזיהום אויר ועד צואת כלבים.

לאחרונה התמניתי על ידי הארגונים הסביבתיים הארציים (לא ע"י המועצה המקומית) לנציגם בוועדה המקומית לאיכות הסביבה. נציג זה רק מוזמן לישיבות הוועדה, ואיננו חבר מלא בה. אין לו זכות הצבעה. עכ"פ אני מקווה לראות מקרוב מה קורה בתחום זה, ולדווח.